סטיבי וונדר הזמין לבמה "חבר שלי" - ואז הקהל נכנס לשוק

כשמסתכלים על הפנתיאון של המוזיקה האפרו-אמריקאית, עולים לראש כמה שמות של זמרים ויוצרים מזן נדיר. אנשים שלקחו את המוזיקה שלהם אל מחוזות של יצירה אומנותית חסרת פשרות וגם הפכו לכוכבי ענק האהובים בכל העולם. ג'יימס בראון המציא את הצליל האגרסיבי והמיני של הפ'אנק, סליי סטון ואחריו פרינס לקחו את המוזיקה השחורה למחוזות פסיכדליים ואוונגרדיים גם כשהיא הייתה קליטה וסוחפת, מייקל ג'קסון היה מלך הפופ הבלתי מעורער, כוכב שכמותו לא ראו לפניו וכנראה לא נראה אחריו. אבל בפנתאון הזה, סטיבי וונדר הוא כנראה האהוב ביותר.

וונדר הוא כנראה כותב השירים הגדול ביותר מבין החמישה, אדם שידע להכניס תחכום מוזיקלי פוער פיות אל תוך שירי הפופ המרגשים ביותר. להיטים כמו Isn't She Lovely, Superstition, Sir Duke ו-As הפכו גם ללהיטי רדיו שלא הפסיקו להתנגן במשך עשרות שנים מאז שיצאו וגם ליצירות שנותחו על ידי מבקרים ואקדמאים. לוונדר יש, כך זה מרגיש, תודעה קוסמית. כשהוא מדבר על אהבה בין כל בני האדם, על שלום, אתה חייב להאמין לו: זה לא נשמע כמו סלוגנים היפיים שנכבשו תחת הציניות והאפלה של העשורים האחרונים. סטיבי פשוט חי בתודעה גבוהה יותר מאיתנו. הוא רואה את מה שאנחנו לא מצליחים לראות.

לשיא שלו, אחד השיאים, לפחות, וונדר הגיע לפני 50 שנה בדיוק עם Songs In The Key Of Life. אלבום כפול, עמוס, שכולל כמה מהשירים הגדולים ביותר שלו: Sir Duke, As, Pastime Paradise, Another Star, Isn't She Lovely ועוד ועוד ועוד. עם כל יצירת המופת הזו, מהשיר הראשון עד האחרון, וונדר יצא לסיבוב הופעות שהתחיל באירופה מוקדם יותר השבוע באנגליה, וימשיך לארה"ב עד שיסתיים בדצמבר. אתמול, כותב שורות אלה זכה לראות אותו בהופעה ב-Accor Arena בפריז.

בואו נשים רגע את הדברים על השולחן: סטיבי וונדר נשמע מדהים. מיותר לציין שהוא מקיף את עצמו בנגנים מהשורה הראשונה (מי לא ירצה לנגן עם סטיבי וונדר?), כולל כמה מילדיו וילדותיו שמצטרפים בשירה וקולות רקע. בניגוד לאמנים אחרים עם קילומטראז' של עשרות שנים, וונדר לא מנמיך את סולמות השירים כדי להקל לעצמו על הקול: הוא עדיין נשמע חי, מרגש ומלא נשמה. מדי פעם מחליפים אותו לכמה רגעים אחד מזמרי הליווי - בקטע השירה הצרודה שמגיע לקראת סוף As, למשל. וונדר עצמו נראה כל כך שמח להיות על הבמה, משיב "I love you too!" לכל קריאת "אוהבים אותך סטיבי" מהקהל (והיו הרבה כאלה) ומנגן על שלל פסנתרים, קלידים וכלים משונים אחרים.

וונדר והלהקה עוברים על כל שירי האלבום אחד אחרי השני, וכשמדובר באלבום כל כך מופתי, זו ברכה. הקהל נעמד על רגליו ומאבד את זה ב-Sir Duke, ורגע מרגש במיוחד נרשם כשוונדר מגיע ללהיט השמאלצי ביותר מהאלבום, Isn't She Lovely. בין זמרות הליווי שלו נמצאת איישה, בתו שבהשראתה נכתב השיר. אבל מה עושים כשאתה סטיבי וונדר והבאת לעולם תשעה ילדים? איך מונעים מהם תחושת קיפוח, בהתחשב בעובדה שעל אחת מהן כתבת את אחד מלהיטי האהבה הפופולריים של כל הזמנים? וונדר פתר את הבעיה באלנגטיות עם מצגת תמונות אותה הראה לקהל לפני ביצוע השיר ובה תצלומים של כל ילדיו. המצגת המשיכה להופיע על המסכים גם בזמן ביצוע השיר, ורק כדי לוודא שאף אחד לא נשאר מאחור שינה וונדר את מילות הפזמון האחרון ל-All my children are lovely. ושוב: כשמדובר בסטיבי, אתה באמת מאמין לו.

אחרי הופעה של קרוב לשעתיים וחצי האלבום מגיע לסיומו. וונדר והלהקה מבצעים את Another Star המהפנט, וכבר כמעט הגיע הזמן ללכת הביתה. אבל אז, בלי התראה מוקדמת, וונדר מזמין "חבר שלי" שיצטרף אליו לביצוע שיר אחרון. על הבמה עולה גבר בראסטות ארוכות, מעיל עור, סקיני ג'ינס ומשקפי שמש ענקיות דמויות זבוב. "זה לני פאקינג קרביץ?!" תוהה באוזניי חבר. ואז רואים אותו על המסכים. כן, זה לני פאקינג קרביץ, שהגיע לבצע עם סטיבי את אחד משיריו מלאי הגרוב ביותר: Superstition. זהו, כל מי שטס לפריז כדי לראות את ההופעה הזו יכול לרוץ אחר כך לשדה התעופה ולטוס הביתה. שום דבר בטיול לא יתעלה על הרגע הזה.