ילד של טאטע

7 באוקטובר 2023 היה אמור להיות יום חגיגי בביתו של מוקי. 18 שנים קודם לכן, ב-7 באוקטובר 2005, הוא נישא לבחירת ליבו, נבל. באותו בוקר, בבת אחת, הפך מוקי לחלק מקבוצה גדולה של ישראלים שפעולת הטבח של חמאס הייתה עבורם אסון לאומי שגם חירב לנצח נקודת ציון פרטית. אבל הראש היהודי המציא לנו פטנטים, וכך דווקא היהדות שהותקפה באותו יום היא זו שהעניקה למוקי פתרון פשוט: הוא החל לציין את יום הנישואין בתאריך העברי.

כששומעים מה קרה למוקי מאז 7 באוקטובר, המעבר מהתאריך הלועזי לעברי לא נראה אנקדוטלי, אלא סמלי. הוא לא שש לדבר על יום הטבח ("זה כמו להסתכל רק על הפצע"), אבל שמח לספר על השינוי הקיצוני שהתחולל בו כבר למחרת, שינוי שהחל בפעולה קטנה: הנחת תפילין. כן, מוקי, פעם סמל (לאו דווקא מוצדק ומבוסס) של חילוניות חסרת עכבות, מניח תפילין מדי בוקר. אם לא די לכם בזה, הרי שהוא גם "הולך בשבת לבית הכנסת, נח בשבת, מקיים חלק מהמצוות, קורא, לומד". זאת אמנם עדיין לא הליכה עד הקצה א-לה שולי רנד, אך מוקי, כפי שהוא מנסח זאת, "מתקרב ליהדות".

מי שעוקב אחרי מוקי שלא מבעד לעדשות משטחות-מציאות לא אמור לשמוט את הלסת בתדהמה נוכח רצועות התפילין הכרוכות על הזרוע המקועקעת עד פיסת העור החשופה האחרונה. לקרוא לאלבום הסולו הראשון שלך "שמע ישראל" זאת אולי קריצה דו-משמעית מחוכמת, אבל כשהלהיט הכי גדול באלבום השני שלך הוא דיאלוג עם "אלוהים", כולל השורה החד-משמעית "אין לי שום ספק בך", ברור שעל המילים לא חתום אפיקורוס. במובן מסוים, מוקי תמיד היה ילד של טאטע. היום הוא כבר אומר בביטחון: "אני אדם מאמין".

מה גרם לזה, דווקא אחרי האסון שעשוי לערער את האמונה?
"השביעי החזיר אותי הביתה. רוצים למחוק אותי כי אני יהודי? אני אהיה סופר-יהודי. אני עוד יותר גאה במי שאני ומה שאני, ובעם שלי ובשורשים שלי ובמקום שלי ובאדמה שלי. והמקום הזה, זה המקום שלנו ואנחנו נלחמים עליו. זה לא מוטל בספק בכלל".

שהאדמה הזאת שלנו?
"מאבק על אדמה, לא אדמה – לא מעניין אותי. זה שלנו, זה המקום שלנו, ואנחנו צריכים לעשות הכול כדי לשמור עליו ועלינו".

זה לאום. אבל אתה לקחת את זה לדת, לאמונה, לפרקטיקות דתיות.
"נכון. הדברים האלה מחזקים אותי בתוך הדבר הזה, והם סוג של ביטוי למה שאני מרגיש בפנים".

אתה מרגיש יחס שונה מאנשים סביבך בעקבות ההתקרבות לדת?
"יש כאלה, גם בציבור וגם מאנשים קרובים יותר. אבל זה לא שלי. אני צריך להיות נאמן למה שאני צריך להיות נאמן לו".

יש לך חשבון נפש עם האדם הצעיר שהיית?
"לא. כבני אדם אנחנו כל הזמן בתהליך של שינוי והתפתחות. כשאנחנו מפסיקים, אנחנו נרדמים ומתים – רגשית, מחשבתית, נפשית. אז אם הייתי משהו לפני 20 שנה, דעותיי היו כאלה והיום הן דעות אחרות, זה תהליך שבן אדם עובר. יש לי חברים שהם פחות חברים שלי היום, אבל אם מישהו פחות חבר שלי בגלל שאני לא מסכים איתו פוליטית, בעיניי זה עצוב".

אמרת ב-2017 שיש שירים של שב"ק ס' שלא תשיר יותר.
"דווקא לא. אנחנו בעידן הפי-סי המגוחך הזה, שהוא פאקינג פשיזם. פי-סי זה פשיזם במסווה של נימוס, זה מה שזה. וכשאתה אוסר להגיד מילים מסוימות, אתה לא מוציא אותן מהמחשבה או מהראש של אנשים. אתה מוציא אותן מהשפה. זה בעיניי פשע. יש דברים של שב"ק שכתבנו כשהיינו בני 16, אז ברור שהיום לא הייתי כותב ככה, אני אדם אחר, אני בחור בן 50 ואני כותב אחרת וחושב אחרת. אבל עדיין אני בכיף אשיר אותם, כי זה חלק ממה שעשיתי, שעברתי, שהייתי, חלק ממי שאני".

בן אדם יכול להגיד: עשיתי את זה בגיל 16, היום אני רואה דברים אחרת.
"למה שאני אתנצל או אסביר את עצמי בכלל? למי אני חייב משהו? אם יש מישהו שאומר 'איך הוא שר במכופף הבננות' – הנה, ככה אני שר, בקלות, מה הבעיה? אין לי שום בעיה לשיר את זה. פעם בשנה אני נפגש עם החברים שלי בשב"ק, עושים את ההופעה, שרים את השירים האלה באהבה ובשמחה. מי שלא רוצה, שלא יבוא. אם יש כאלה שקופצים ונעלבים – שייעלבו. ביבנה היינו אומרים פעם: נעלבת? קח פנדל. אז קחו פנדל".

הרעיון הוא לא לעשות דברים עם העדר

זה כמה שנים שמוקי (או דני ניב, אם אתם אשתו), שחגג במרץ יומולדת 50, כבר לא חי ביבנה – העיר שעיצבה אותו כנער פריפריה, ושהוא השיב לה בהכנסתה להיסטוריה של המוזיקה הישראלית. הוא חי במושב בשרון הצפוני, חמש דקות מחוף הים, עם רעייתו האומנית נבל (תכף 20 שנות נישואין וכמעט 30 שנות זוגיות) ועם שלושת בניהם. גם באורח חייו הוא הלך רחוק מאוד מיבנה, וזה עוד לפני שדיברנו על הטוויסט היהודי. "אני משתדל לחיות כמה שיותר אוף-גריד", הוא מסביר. "אני לא חי בעיר, אני לא בליין. אני קטוגני, התזונה שלי מורכבת מביצים ובשר, וזהו. אני לא צורך סוכר, אין דבר כזה מזון מעובד בבית. אני מתאמן, הרבה. אני לא לוקח תרופות. אני נקי מכימיקלים מכל כיוון. אני מייצר לעצמי את הסבון, אבקת הכביסה, משחת השיניים והדאודורנט".

מה?
"כן, אני בכלל אמיש. הרעיון הוא לא לעשות דברים עם העדר. לחשוב לבד, להבין לבד מה נכון עבורך. אבל אני לא בא להטיף, ככה טוב לי. בבית לא כולם צריכים לעשות כמוני. מה שכן, בבית אין סוכר".

יש משהו שאתה מתגעגע אליו?
"סיגריה ובירה".

עבור מי שגדל על מוקי די של הניינטיז – אדם שאין כמעט פריים שלו בסרט התיעודי "נופל וקם" בלי סיגריה מזן כלשהו ביד, ושקרא לעצמו בשיר "ילד ירוק" ולא רק כהומאז' לאריק סיני – זה כמעט מוזר לראות את מוקי נקי מכל חומר מפוקפק. אבל מתחת לגוף הקטוגני מסתתר עדיין הילד ההוא משב"ק ס', אימפריה שחוזרת בשנים האחרונות להקפיץ מעריצים בהופעות איחוד, ואפילו הוציאה לפני שנה אלבום בשם "מסיבת סוף העולם" שלא הצליח לעשות פה מסיבה. "אני לא חושב שיש עוד להקה שעשתה איחוד עם אלבום חדש", אומר מוקי, "להקות מהגילאים שלנו עושות את מה שהן עשו לפני 20 שנה. בעיניי יצא אלבום אדיר".

התגעגעת לעבודה בלהקה?
"מאוד. הכי כיף עם להקה. אבל לתחזק את זה זה לא פשוט. זה לא סתם שהיום יש פחות ופחות להקות. זה אולי דור או תקופה יותר אגוצנטריים, ויש פחות מקום לשתף פעולה וללכת דרך ביחד".

איך הקשר ביניכם היום? עדיין חברים טובים?
"מאוד. רבים ביחד, משלימים ביחד, אוהבים ביחד, כועסים ביחד".

שב"ק ס' הם באמת, קודם כל – כרונולוגית – חברים טובים. "רובנו ביחד מגיל שמונה", אומר מוקי, "חמי ואני ביחד באותו שולחן מכיתה ג', גם פלומפי. מירו ופילוני הצטרפו כשהיינו בתיכון". אפילו הכינויים שלהם הם לא שמות ראפ, אלא שמות חיבה של החבר'ה; מוקי די זכה לכינוי בגלל דמיון למוקי מהסרט "עשה את הדבר הנכון" ולקולו של מייק די מהביסטי בויז (מקור ההשראה המובהק ביותר של שב"ק ס'). מוקי עצמו התחיל כבסיסט ("חרא בסיסט") עד שהוחלף לימים בדווידי ותפס מיקרופון. שב"ק ס' (שופים, בופים, קטעים וסחטיינים) זכתה פעמיים בתחרות להקות צעירות ברוקסן, וב-1995 – בעודם תיכוניסטים וחיילים – הוציאו השב"קים את אלבומם הראשון בהפקת סנדק ההיפ-הופ המקומי יוסי פיין.

האלבום הראשון הכניס את הרגל של שב"ק לדלת של הפלייליסטים עם "מכופף הבננות" ו"אימפריה", ונקלט בתדר של חובבי היפ-הופ צעירים בתקופה שבה אפשר היה להכניס את כל הסצנה לתא שירותים, אבל לא זכה להצלחה יוצאת דופן והביא לפיצול ראשון בלהקה: חמי ומירו, שני הסולנים שלצד מוקי, החליטו לעזוב לפרויקט "חלוצי החלל". "הם לא אהבו את הכיוון המוזיקלי", מסביר מוקי. "מירו רצה כיוון יותר פאנקי, ואנחנו רצינו את הדיסטורשנים".

כששב"ק חיפשו מחליף, הציע להם הראפר ושדרן הרדיו קוואמי (אייל פרידמן) את נמרוד רשף. "לא ידענו מי הוא, זה היה שנייה לפני שהוא נכנס לערוץ הילדים", נזכר מוקי. "הוא בא לעלק-אודישן. אנחנו פריקים כאלה, בגדים קרועים, גופייה ותחתונים. הוא נכנס עם חולצת טופאק, פסים מתחת לעיניים ובנדנה. לא הבנו מה זה, זה לא דומה לנו. אמרנו לו להכין בית ל'לבקש ת'קש'. הוא שר את הבית, ואני – עף לי המוח. וואו, וואו. זה היה שונה לגמרי מאיתנו בכתיבה, בצבע, בנושאים, בהגשה. אבל היה ברור שהוא מעולה, וחדש. את 'בעטיפה של ממתק' (האלבום השני – נ"ש) כתבנו ביחד, והכנסנו לשם את עולמנו התרבותי. מזאב רווח דרך ברוס וויליס וש"י עגנון – הכל נכנס לשם".

"בעטיפה של ממתק" שיצא ב-1997 היה, כמאמר השיר, פיצוץ. רוב המוזיקאים מתמודדים עם משבר האלבום השני, אבל שב"ק הביאה אותה הפוך: 40 אלף עותקים, קלאסיקה מיידית אחת עם פישי הגדול ("תתקעו בחצוצרה"), וקהל חדש ועצום של בני נוער – ובפרט בנות נוער שנאחזו בשולי הבנדנה של נימי נימ. אבל לליהוק הכפול של רשף, כסולן להקת היפ-הופ וככוכב ילדים, היה מחיר. "העסק נהיה קצת שייקי", אומר מוקי. "היה לנו מוזר שאנחנו כאילו רוקנרול, אבל בבוקר הוא עושה 'הוגו'. הייתה תקופה שזה עבד נהדר, ואז זה הפסיק לעבוד והיו חיכוכים. נגיד, היו לנו הופעות בחנוכה והוא היה בפסטיגל, ופתאום הוא מאחר או שצריכים לבטל הופעות. זה כבר נהיה טו מאץ', ואז היה פיצוץ ואמרנו 'די'. בדיעבד אני אומר לעצמי: איזה פראיירים. מה אכפת לך? שיעשה מה שהוא רוצה, מה זה משנה לך? היום, כשאנחנו מופיעים ביחד כל ארבעת הסולנים, זה הרבה יותר כיף".

ואיך היה להיות פתאום כוכבים?
"אני לא חושב שאי פעם הסתכלנו על עצמנו ככה. שמחנו כמובן שיש לנו קהל ושאוהבים אותנו, ואתה הולך ברחוב ומבקשים תמונה או חתימה – כיף. אבל זה לא שאתה מסתובב, אתה יודע… ומה ששמר עלינו, בדיעבד, זה העובדה שהיינו חבורה מבית הספר. וכשאתה עם החבר'ה כל הזמן, אתה לא יכול לתפוס תחת, כי מורידים לך אחת. 'תירגע, מה קרה?'".

אני צריך להאמין בעצמי

העזיבה של רשף סללה את דרכם של חמי ומירו חזרה, ולאחר טיול קבוצתי לג'מייקה נולד מה שנחשב בעיני רבים לאלבומה הטוב, הבוגר והבשל ביותר של הלהקה: "כנען 2000". "בעיניי זה אלבום מעולה ויוצא דופן. יש בו המון בעיות, אבל אני מאוד גאה בו. אומנם 'נופל וקם' הושמע, אבל האלבום לא מכר, ההופעות לא קרו, זה פשוט לא קרה בשום צורה. וזה הטריף אותנו, כי אנחנו סוף סוף עושים את הדבר הגדול שלנו, הכי אמיתי, הכי אנחנו – וזה לא מתרומם".

נכנסתם לתקופה קשה. חלק מחברי הלהקה עבדו בעבודות זמניות – אבטחה, מציל בבריכה. אתה היית מובטל.
"כל השנה אנחנו נאבקים, נאבקים, וזה לא קורה. ואז בקיץ זה התחיל להתרומם, והגיע לשיא בליל אהבה בצמח. היינו הדליינרים והיו 20 אלף איש, וזה היה מטורף. האלבום התפוצץ. ויום למחרת מירו וחמי הודיעו שהם עוזבים".

מה קרה הפעם?
"אני חושב שפשוט לא שרדנו את הלחץ של חוסר ההצלחה. שאלנו את עצמנו מה עושים: ממשיכים רק איתי, מביאים סולנים אחרים? ובסופו של דבר הלהקה בעצם הפסיקה לעבוד ביחד".

כששב"ק התפרקה, מוקי ופילוני היו כבר בעיצומו של תהליך עבודה על האלבום הבא של הלהקה. "אמרנו 'אוקיי, פשוט נמשיך עם החומרים שהתחלנו וזה יהיה שלנו'. לא ידענו אם זה יהיה מוקי ופילוני, או שם של הרכב. רק כשהאלבום ירד לדפוס החלטנו לקרוא לזה 'מוקי'".

אז השירים ב"שמע ישראל" היו בעצם מיועדים לשב"ק?
"רק 'החיים' ואולי עוד אחד. הקלטנו באולפן ביתי של חבר. חזרתי לגור אצל אמא, אין לנו אגורה על התחת, אין הופעות, עושים כל מיני דברים בשביל להתפרנס: הייתי קצת מורה מחליף, עבדתי בחנות תקליטים".

"שמע ישראל", שיצא ב-2001, היה במהירות לאלבום זהב, זיכה את מוקי בפרסים וטבע שורת קאלט אחת: "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק".

איך קיבלת את ההצלחה, אחרי הכישלון של "כנען 2000"?
"דרך של אמנים זה תמיד ככה, למעלה-למטה".

נופל וקם.
"בדיוק. אני זוכר בעיקר שאני חושב על האלבום הבא. מה שהכי חשוב לי כשאני כותב, וסליחה אם זה נשמע פלצני, זה להיות הכי-הכי מדויק, להגיע למילה הכי נכונה. אז כל מה שעניין אותי אחרי 'שמע ישראל' זה איך אני מנסח את מה שאני חווה".

האלבום שאחרי, "עוקף מלמעלה" עקף מלמעלה את משבר האלבום השני. לאחריו הגיעו אלבום אוסף ("באמת ומקרוב") ואלבום משותף עם להקת יוסלס איי.די; אבל דווקא אז, אחרי ההצלחות וההישגים, מוקי שמע שוב את ה"לא" הקר של חברות התקליטים, כשהגיע להשמיע את החומרים של האלבום "לב חופשי". "אף חברה לא הסכימה לשים לי כסף לסקיצות, כלום", הוא מספר.

אתה מגיע לחברות תקליטים אחרי ארבעה אלבומים, עם מכירות, פרסים, תארים – ואף אחד לא שם כסף. זה מעורר איזה פקפוק בעצמך?

"לא בעצמי – בהם. תראה, תמיד יש את הקול הקטן שאומר 'וואלאק, אולי אני לא טוב'. אבל אסור להפנות אליו את המבט. אנשים שמעו את השירים, אמרו 'אני לא מתחבר'. אז מה, אני לא אעשה? לא – אני אלך לבנק, אקח הלוואה ואעשה. אני צריך להאמין בעצמי".

זה נגמר בהצלחה גדולה; "לב חופשי" הביא למוקי את פרסי זמר השנה ושיר השנה (עבור "ילד של אבא") כמעט מכל מצעד, לרבות מצעד שירי הקריוקי, וזה בלי לספור שימושים פיראטיים בסרטוני בר מצווה.

האלבומים האחרונים שלך, "הולך על מים" ו"חזק עם הלב וקרוב אל הגוף", כבר לא זכו לתהודה של הקודמים.
"ברור שזה לא כיף כשאלבום לא מצליח. מבחינתי, כל מה שאני עושה חייב להיות סופר-מצליח. אבל זה לא מה שינהל אותי. אני לא יכול להתעסק בלמה הקהל לא אוהב את זה. לא שווה לשים על זה את האנרגיה שלך, היא צריכה ללכת ליצירה. לא מצליח – זה לא משנה, אני אעשה עוד אחד ועוד אחד".

אם תסתכל על המצעדים היום, אין כמעט להיטים שהם לא פופ מזרחי או אמוני – לא סוג המוזיקה שאתה יוצר. אתה חושב שאתה עדיין יכול לייצר להיט כמו "ילד של אבא"?
"בוא לא נהיה צבועים, ברור שאני אשמח להביא להיט. אבל אני לא מתעסק בז'אנרים, אני עושה את מה שאני עושה".

בימים אלה עובד מוקי על אלבום הסולו השביעי שלו, שעליו הוא ממעט לשחרר פרטים מטעמי נאחס, אבל "מקווה שלקראת נובמבר אוכל כבר להוציא חומרים".

קשה יותר לעשות מוזיקה ככל שמתבגרים ומתברגנים? לחדש, להיות מקורי? זה תהליך שרואים אצל הרבה מוזיקאים.
"לא יודע אם זה נהיה יותר קשה, אבל זה לא נהיה יותר קל. מבחינת יצירה, זה לא שנגמר לך מה להגיד, להפך. אבל גם הדרישות שלך מעצמך עולות, וגם אתה מתמודד עם עולם שמשתנה כל הזמן. אתה מוצא את עצמך בסיטואציות חדשות, במקומות שונים. וזה מאתגר".

הדברים החדשים שקורים במוזיקה מעניינים אותך, או שאתה פשוט רוצה להיות מחובר ועדכני?
"לא, זה ממש לא מגיע מהמקום של להיות מחובר ועדכני. זה יכול להיות מאוד פתטי. אני פשוט רוצה לעניין את עצמי".

ב-8 באוקטובר עתיד מוקי להגיע לבארבי החדש עם מופע חדש, שאת פרטיו הוא שומר בסוד כדי להפתיע את הקהל. "רציתי לחזור לבארבי אחרי כמה שנים טובות. בארבי זה תמיד בית. ישבנו עם שאול מזרחי (מנהל המועדון – נ"ש), זרקנו רעיונות והתגבש רעיון, מופע חדש לגמרי מבחינת עיבודים, הפקה, סאונד, תאורה. יצא משהו כיף, לא עשיתי כזה".

מה תבצע? חומרים ישנים, חדשים?
"גם דברים שלא עשיתי בשנים האחרונות, שירים שלא נגעתי בהם שנים. זה גם מפיק חדש, אמיתי קורץ, פתאום ראש אחר שמביא את הדברים. אני אוהב לשתף פעולה כל פעם עם אומנים חדשים כדי לקבל פרספקטיבה חדשה, ואמיתי עושה עבודה נהדרת, מרפרש לי את כל העסק".

וחוץ מזה, אתה גם משחק כבר יותר מ-20 שנה: "מטומטמת" בטלוויזיה, "כנפיים שבורות" בקולנוע ו"הלהקה" בתיאטרון, אם להזכיר רק דוגמאות מייצגות.
"בתור ילד רציתי להיות שחקן. ושחקן כדורסל. למדתי שנה אחת בחוג צעירי הבימה, עם עדי אשכנזי, דורון מדלי, ניקי גולדשטיין, בן בכר (במאי "לשחרר את שולי" - נ"ש) שהיה גם המתופף הראשון שלנו. בדיעבד אני מבין שאני רוצה להיות פרפורמר ורוצה במה, לא משנה אם זה מגרש כדורסל או במת תיאטרון או הופעה".

מה אתה אוהב יותר: טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון?
"לכל אחד יש את הדבר שלו. מה שמגניב בתיאטרון זה שאתה כל פעם צריך להביא מחדש טייק בן זונה".

גם שניים מהילדים שלך משחקים: שיה שיחק בין השאר ב"אל עצמי", רנן ב"הקייטנה של החיים".
"כשהם התחילו וביקשו ללכת לאודישנים, הדבר הראשון שאמרתי להם: אתם חייבים עור עבה מאוד. שחקן שומע בשנה אחת יותר 'לא' ממה שאדם רגיל שומע כל החיים. וזה יכול או לפרק אותך, או לבנות אותך. השאלה מה אתה תעשה עם זה. ואני חושב שהם יותר חזקים ממה שאני הייתי בגילם, ומוכשרים הרבה יותר ממה שאני הייתי בגילם".

היום להאמין בשלום זה עיוורון מוחלט מבחינתי

24 שנים עברו מאז שמוקי שר את "מדברים על שלום". ספק אם השיר הזה הובן כהלכה בזמן אמת, אבל מה שבטוח הוא שעכשיו אפילו מוקי כבר לא מעוניין לדבר על שלום. "ב-7 באוקטובר התפוצצה האשליה שיכול להיות שלום, שאנחנו בסכסוך על אדמה, שיש צד שני שאפשר יהיה לדבר איתו. יש את המונח 'התפכחות'? חד-משמעית, בגדול".

אתה לא מאמין בשלום?
"לא כרגע. אני מאמין בשלום מול העולם, אבל מול האיסלאם הרדיקלי זה לא עובד ואני לא מאמין בזה. אני חושב שהקונספט של הסכמי שלום כאלה ואחרים, שאנחנו כבר עשרות שנים סביבו, עף מהחלון ב-7 באוקטובר. הדבר היחיד זה שלום מתוך כוח, לא שלום של 'תנו לשמש לעלות'". 

נתפסת פעם, בגלל "כולם מדברים על שלום", כדובר של השלום.
"נכון. קודם כל, יש תמיד פער בין תדמית למציאות. אני לא אחראי לתדמית ומהר מאוד הבנתי שאין לי מה להתעסק עם התדמית. ו'כולם מדברים על שלום' – אף פעם לא הסברתי שהדבר הזה הוא לא מה שאתם חושבים. הוא להפך, הוא הסתכלות אנושית מלמעלה על הדברים, לא מתוך מחנה. אני הרבה שנים האמנתי בתהליך השלום, אבל זה פשוט עיוורון מוחלט מבחינתי. אנחנו מתמודדים מול הרוע המוחלט".

אז לנצח נחיה על חרבנו?
"כרגע אנחנו חיים על החרב, כבר הרבה מאוד שנים, ובכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו לא – זאת אשליה".

במלחמה חיילים ביקשו ממך את "כולם מדברים את שלום".
"זה היה לי מוזר לשיר את זה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה מה שהם רוצים לשמוע, בכל מקום".

איך אתה מסביר את זה?
"אני חושב שהשיר מחובר כבר לתחושה, לרגש, להלך רוח, אפילו לזיכרונות. סליחה שאני מתיימר קצת, אבל אני חושב שזה מזכיר לאנשים למה אנחנו כאן. והשלום הכי חשוב הוא בינינו. אם לא יהיה שלום בתוכנו, לא יהיה שלום עם כלום". 

כמו מוזיקאים רבים, ב-7 באוקטובר הפך מוקי לאומן מגויס מטעם עצמו – נכנס לרכב עם גיטריסט והתחיל לנדוד בין חיילים ומפונים. "עשינו במצטבר בשנה הראשונה יותר מ-120 הופעות. היינו בכל פיסטין אפשרי. הופעתי על משטח עץ מול שלושה חיילים כשלידינו פלוגת תותחים יורה. אתה עף מההדף, וממשיך. כל מה שרציתי זה להיות שם ולעשות מה שאני יכול לעשות, וזה מה שאני יכול לעשות. יש שני דברים שהדגש עליהם: אחד זה, כמובן, להחזיר את החטופים, והשני זה החיילים. כל מה שעלול לפגוע בחיילים שלנו – אני נטרף. אל תיגעו, רק תעזרו, רק תתנו, כי זה מה שהם עושים – נותנים. יש פה דור מטורף. המילואימניקים האלה ריגשו אותי עד עמקי נשמתי. לראות את האנשים האלה, ששמים בצד את כל מה שיש להם בשבילנו. האנשים האלה הם הדבר הכי מדהים שיש למקום הזה להציע. אנחנו צריכים לשמור עליהם".

מי, המדינה?
"גם תמיכה מוסדית, גם תמיכה ציבורית, גם כלכלית. אנחנו צריכים לעבוד בשביל האנשים האלה".

אתה חושב שאומנים צריכים להביע עמדה פומבית?
"לא. זה חשוב כמו שכל אזרח במדינה יביע את דעתו. אין הבדל. למה, כי אני מוכר?".

אז למה אתה יושב בפאנלים?
"הזמינו אותי".

כי לעמדה שלך יש יותר השפעה משל אזרח מן השורה.
"זה לא הופך את הדעה שלי לחשובה יותר".

פנו אליך לחתום על עצומת האומנים להפסקת המלחמה?
"לא".

אם היו פונים, מה היית אומר?
"שאני לא חותם על דבר כזה. אני לא מסכים עם זה, נקודה. יש גוף אחד שאחראי ואשם במה שקורה בעזה, וקוראים לו חמאס. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בצורה ההומנית ביותר והזהירה ביותר האפשרית בעיניי. זה מלחמה, זה העסק הכי מכוער בעולם, קורים דברים איומים. אני לא חושב לרגע אחד שהם באשמתנו או באחריותנו. אנחנו עושים כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לשמור עלינו ולהשמיד את הרוע הזה, זה הכל".

ומה אתה חושב על מי שחתם?
"כל אדם זכאי לדעה משלו. אבל כואב לי שאנשים לא מבינים שזה בסוף הופך לנשק נגדנו. חשוב לכם לדבר לעולם? דברו על החטופים, דברו על המחיר שאנחנו משלמים, דברו על השביעי, דברו על מה שאנחנו עוברים פה. אל תדבררו את הצד השני, יש לו מספיק דוברים. כשהעם שלי נלחם על עצם קיומו, הדבר היחיד שאני צריך לעשות זה לתמוך בעמי, בארצי, במולדתי. נקודה".

צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: לימור ריחאנה | איפור: תומה (תמר) גילאון | שיער: אבנר מלכה | הפקה: טל פוליטי