התקופה הזאת רעה. מאוד. ולפעמים כשהיא לא רעה, היא סתם מוזרה. למשל, בסוף השבוע האחרון יצא שיר חדש של הביטלס. הביטלס, נו, "חיפושיות הקצב", אלה שהתפרקו ב-1970, אלה ששניים מתוכם (זה יוצא 50 אחוזים, בדקתי) כבר לא איתנו, אחד בקבר כבר 43 שנה והשני 22 שנה. הביטלס האלה. הוציאו שיר חדש. כאמור: זמנים מוזרים. אבל למציאות לא אכפת אם אנחנו חושבים שהיא מוזרה, ושיר חדש של הביטלס נמצא עכשיו בהישג יד, ביוטיוב, בספוטיפיי וברדיו, לא משנה מה אתם חושבים על זה. Now and Then התחיל את חייו כסקיצה צנועה של ג'ון לנון: הוא הקליט את עצמו, שר ומנגן בפסנתר ב-1977, שלוש שנים לפני שנרצח על ידי מעריץ משוגע בשם מארק דייויד צ'אפמן.
"עכשיו ואז" כפי שלנון הקליט אותו במקור הוא הקלטה ביתית על כל המשתמע מכך: איכות ההקלטה לא מזהירה בלשון המעטה, ואת קולו המזוהה מידית של לנון מלווה המהום חרישי, רעש רקע שקשה מאוד להיפטר ממנו. באמצעות מיטב הטכנולוגיה, וכמובן, עם צמד המילים הלוהט של הרגע (לא, לא "מיטוט החמאס"), אינטליגנציה מלאכותית – הצליחו חברי הביטלס הנותרים "לנקות" את קולו של לנון, הוסיפו לו תופים, גיטרות וגם קולות ליווי ורקע של פול מקרטני. התוצאה היא, לפחות על הנייר, שיר ביטלסי של ממש, אבל התוצאה, לא נעים להגיד, חיוורת.
דוגרי, אני אחד המגינים החריפים של הביטלס. "הם להקה אוברייטד"? אתם לא מבינים כלום ואין לכם מושג מה זו מוזיקה. "היו נגנים יותר טובים בתקופתם", אז מה. הם כתבו את השירים הכי טובים בעולם. "זו מוזיקה לסבתות", אז אני סבתא. ולמרות כל זאת, הביטלס היו תוצר של התקופה הספציפית שלהם. בין תחילת שנות השישים לתחילת שנות השביעים הם הקליטו כ-200 שירים שהיו, ברובם, מהשירים הכי טובים בהיסטוריה. אבל כל מה שבא אחר כך מארבעת חברי הלהקה, והיו הרבה דברים, היה נהדר, היה מופלא, אבל לא היה הביטלס. כל אחד מחברי החיפושיות לשעבר יכול לרשום לזכותו כמה שירים קלאסיים שהוציאו אחרי פירוק הרביעייה, אבל לנסות לחבר כמו המפלצת של פרנקנשטיין את האז והעכשיו, את הדמו של לנון ואת ההקלטות של מקרטני, רינגו וג'ורג' האריסון, ולקרוא לזה ביטלס - זה פשוט לא עובד.
ראוי לציין שבגלל שמדובר, אחרי הכל, בביטלס, זה כן עבד להם בעבר. פעמיים. באמצע שנות התשעים יצא אלבום האוסף האגדי של הביטלס, "האנתולוגיה", שכלל הקלטות אולפן שטרם נשמעו, חזרות מחדר ההקלטות וטייקים חלופיים לשירים אהובים. לכבוד המאורע התכנסו חברי הביטלס שנותרו אז (הריסון עדיין היה בחיים), כדי להעלות את ג'ון לנון באוב בפעם הראשונה. הם קיבלו מאלמנתו, יוקו אונו, הקלטות דמו שלו מ-1977, ושתיים מתוכן הפכו, בסיוע הביטלס הנותרים, לשירים של ממש: Free as a Bird ו-Real Love. בניגוד לסיבוב הנוכחי עם Now and Then, בזמנו זה עבד: שני השירים ששוחררו אז היו יותר "ביטלסיים" באופיים, לנון סיים לכתוב אותם כמעט לחלוטין, ובכל זאת מדובר בשנות התשעים, רק 20 שנים ועודף אחרי פירוק הלהקה – הרביעייה מליברפול אולי כבר לא היו חבר'ה צעירים, אבל גם לא סבים בני 80. הרוח עדיין הייתה שם.
Now and Then לעומת זאת, הוא סיפור אחר. ההקלטה המקורית של לנון, שמסתובבת ביוטיוב כבר שנים, מרגשת מאוד. דבר אחד אי אפשר לקחת לא מג'ון ולא מפול, שניהם ידעו לכתוב שירים מרגשים כל ימי חייהם, כאילו בלי מאמץ. לשמוע את הקול של לנון וברקע נגינת פסנתר אגבית זה נוגע ללב. אבל מדובר, כאמור, בסקיצה: את חלק מהשורות לנון ממלמל כי הוא לא סיים לכתוב את השיר. לשמוע, היום, את פול מקרטני משלים את השורות בקולו, ולשמוע את הסקיצה האגבית של לנון הופכת מרובעת ונוקשה ככל שמוסיפים לה כלים מוזיקליים – זה לא זה.
אין לדעת איך השיר הזה של לנון היה מתגלגל, לו היה בוחר לעבוד עליו עוד, ולהקליט אותו בעצמו בסופו של דבר. יכול להיות שהיה מדובר בשיר צדדי ונשכח ויכול להיות שהיה מדובר בעוד קלאסיקה מקריירת הסולו המאוחרת של לנון, כמו Woman או Just Like (Starting Over). כמובן שלפול מקרטני יש את הזכות המלאה "להשלים" את השורות שלנון לא סיים, בשנים הראשונות של הלהקה, עד המשבר של סוף הקריירה המשותפת שלהם, הם כתבו להיטי ענק ממש כך, כתף לצד כתף. אבל השנה, כך מדווחים לי, היא 2023, ולא 1964. עדיף לתת לעבר להישאר בעבר, לחזור אליו כשרוצים, לא לנסות להעביר זרם חשמלי דרך גופו כדי לראות אם הוא יכול לקום על רגליו וללכת.