בלי אוזי אוסבורן, עולם המוזיקה של היום היה נראה אחרת

הרבה להקות לפני בלאק סבאת' ניגנו כבד, חזק, רועש, צורם: שנתיים לפני אלבום הבכורה של הלהקה האגדית מבירמינגהם, הביטלס הקליטו שיר בשם Helter Skelter שהיה כבד ורועש יותר מרוב המוזיקה הפופולרית שהגיעה לפניו. שש שנים לפני אלבום הבכורה של סבאת', להקת הקינקס שחררו את You Really Got Me, שיר שעשה שימוש בצליל גיטרה "מעוות" וצורם, שזכה לכינוי "דיסטורשן". מי שיתאמץ ימצא דוגמאות ישנות אפילו יותר, משנות החמישים ואולי עוד לפני.

בלאק סבאת' אף פעם לא התיימרו להיות הראשונים שניגנו רוק רועש. אבל ההיווצרות שלהם העידה על קו שנמתח בחול, על משהו חדש: על מוזיקה אפלה מדי מכדי שאפילו המטרייה הרחבה של המושג "רוק" תוכל להכיל אותה. מי שישים פליי על אלבום הבכורה של סבאת' מ-1970 יקבל את כל הסיפור כבר בשיר הראשון: צלילים של גשם ופעמוני כנסייה עגומים ואחריהם ריף גיטרה איטי וכבד, ולא סתם ריף: כזה שעושה שימוש ב"טריטון", מרווח מוזיקלי שמאז המאה השמונה עשרה זכה לכינוי "השטן במוזיקה" בגלל הצליל הצורם שלו. ברעש איטי ואפל, נולדה מוזיקת המטאל.

אבל אפשר לאכול את הראש על פעמוני כנסייה ומרווחים מוזיקליים עד מחר. בסופו של דבר, חבורה של פריקים עם שיער ארוך וגיטרות היו בתחילת שנות השבעים איפה שלא תזרוק אבן, מבירמינגהם עד רמלה. מה שבלאק סבאת' הייתה צריכה כדי להיות לא סתם "להקה חשובה" אלא להקה שמקבלת יחס של אלים על פני האדמה, זה סולן כריזמטי. רצוי כזה שבאמת יודע לשיר ולא רק לצרוח, ולא מפחד להוריד את הראש לעטלף, על הבמה. עם השיניים. מזל שיש את אוזי אוסבורן.

אבל אוסבורן לא רק היה הסולן של סבאת', הפרצוף היפה וקול הפעמונים. הוא היה הרוח של הלהקה: איש קורע מצחוק, זמר עם קול שיוצא מהאף ונתן אופי כל כך ספציפי, מרושע לפעמים ומרגש לפעמים, למוזיקה של סבאת', שעד היום דורות של זמרים מנסים לחקות.

וכן, הוא גם היה אדם מטורף. חיפוש קצר בגוגל על השימוש שלו בסמים מוביל לכתבה עם הכותרת: "כל הסמים שאוזי אוסבורן לא עשה". זו רשימה קצרה יותר מאלו שהוא כן עשה. הוא, כאמור, הוריד את הראש לעטלף חי בהופעה באיווה ("חשבתי שזה צעצוע גומי", הסביר אחר כך), הוריד את הראש ליונה בפגישה עם מנהלים של חברת CBS אחרי שחתם איתם על חוזה (הוא היה שיכור). אגדת רוק בחייו, ולא סתם "אגדה", כמו טייטל שמקבל כל בן אדם שני שהחזיק גיטרה או מיקרופון בשנות השבעים.

אוסבורן הפך לדמות מיתולוגית עוד בחייו, הצורה המושלמת של ארכיטיפ המטאליסט המטורף. לא סתם הוא זכה לכינוי בו רבים השתמשו כשהספידו אותו השבוע: Prince of Darkness, נסיך האופל, ולא סתם הוא ומשפחתו זכו לתכנית ריאליטי, "משפחת אוסבורן". בקיצור: בלי המחפוף נושך-העטלפים הזה, אולי לא היו לנו היום הקרדשיאנס.

לאוזי אוסבורן ולבלאק סבאת' יש היום מעמד של אגדה, ומספיק לראות את רשימת הלהקות שהגיעו לחלוק לו כבוד בהופעה האחרונה בהחלט שהתקיימה בתחילת החודש: מטאליקה, גאנז אנד רוזס, פנטרה, אליס אין צ'יינס, אנתרקס, סלייר, גוג'ירה - כל אחת מהן להקה שלא הייתה קיימת או הייתה נשמעת אחרת לגמרי לולא הרביעייה עטוית השחורים מבירמינגהם. המוזיקה של סבאת' הייתה כמו תיבת פנדורה, כמו שער שנפתח ליקום אפל שהתפרץ לתוך העולם שלנו.

בשנים שאחרי תור הזהב של בלאק סבאת', בשנות השמונים והתשעים, הגיע המטאל לשיאים של רעש, של דיסהרמוניה וגם של מעשים קיצוניים באמת: להקות נורווגיות ששרפו כנסיות וחבריהן רצחו זה את זה, אלימות אמיתית - אבל עבור אוסבורן זה אף פעם לא היה העניין, לא משנה כמה אמהות מודאגות צקצקו כששמעו את המוזיקה שלו. "אומרים עלי שאני האנטי-כרייסט, שאני גורם לילדים להתאבד, אבל זה לגמרי בולשיט", אוסבורן סיפר בראיון ב-2003. "אלה לא הכוונות שלי. בכל שנה יש האלווין, וכל מה שאני עושה זה לקחת את האלווין לסיבוב הופעות כל לילה. זו כמו מסיבת ליל כל הקדושים כל לילה".

אוסבורן סיפרו על התחושות שלו ושל חבריו לסבאת' כשראו את "ילדי הפרחים" וההיפים בשנות השישים, זמן קצר לפני שהתחילו לנגן יחד: "גדלתי בבית עם עוד חמישה אחים ואחיות בדירת שני חדרים. אבא שלי עבד בלילה, אמא שלי עבדה ביום, לא היה לנו כסף, לא הייתה לנו מכונית, בקושי יצאנו לחופשות... ואז אתה שומע, 'אם אתה הולך לסן פרנסיסקו, אל תשכח לשים פרחים בשיערך' (שיר פופולרי משנות השישים - י.כ.). ואנחנו חושבים לעצמנו, 'מה זה פאקינג סאן פרנסיסקו? איפה זה? מה זה כל החרא הפרחוני הזה? אין לי נעליים על הרגליים". הוא עזב את בית הספר בגיל 15 ועבד בבנייה, שרברבות, במפעלים ובבית מטבחיים.

אבל גם אם הוא התחיל בלי נעליים, אוזי סיים את 76 שנותיו אחרי חיים של שפע, ובדיוק בתנאים שלו: עשרות אלפי אנשים בקהל ומיליוני צופים בבית נפרדו ממנו בפעם אחת אחרונה, העריצו אותו כמו אל, ושבועיים לאחר מכן - הוא הלך לעולמו כשהוא מוקף במשפחה אוהבת וכשקהילה כלל-עולמית, קהילת המטאל, בוכה עליו. נתראה בגיהנום, אוזי. כנראה מגיע לך גן עדן, אבל אתה לימדת אותנו איפה הכיף האמיתי.