איאן קרטיס שם קץ לחייו בגיל 23 - ושינה את המוזיקה

ב-18 במאי 1980, פחות מ-48 שעות לפני שהיה אמור לעלות על טיסה שתיקח אותו ואת להקתו לסיבוב ההופעות הראשון שלהם בארצות הברית, נמצא איאן קרטיס ללא רוח חיים בביתו שבמקלספילד, סמוך למנצ'סטר באנגליה. הוא היה בן 23 בלבד, נשוי ואב לילדה קטנה. שבועות ספורים לאחר מכן יצאו האלבום Closer והסינגל Love Will Tear Us Apart, והפכו את ג'וי דיוויז'ן (Joy Division) מאחת הלהקות המסקרנות בבריטניה לאחת האגדות הגדולות בתולדות הרוק. עבור רבים, זה היה סופו של סיפור טרגי, אבל במובנים רבים, זו הייתה תחילתה של מיתולוגיה.

יותר מארבעה עשורים אחרי מותו, קרטיס עדיין נתפס כאחת הדמויות המשפיעות ביותר במוזיקה המודרנית. לא משום שהקליט עשרות אלבומים או מילא אצטדיונים ברחבי העולם, אלא משום שבזמן קצר במיוחד הצליח לשנות את הכיוון שאליו התפתחה המוזיקה האלטרנטיבית כולה. כדי להבין איך צעיר בן 23 הספיק להשאיר חותם כל כך גדול, צריך לחזור אל מנצ'סטר של אמצע שנות ה-70.

באותן שנים הייתה מנצ'סטר עיר שחיה בין עבר מפואר להווה עגום. המפעלים שהפכו אותה לאחד המרכזים התעשייתיים החשובים בבריטניה נסגרו בזה אחר זה, שיעורי האבטלה טיפסו והרחובות התמלאו בתחושת קיפאון וחוסר תקווה. עבור דור שלם של צעירים, העתיד נראה אפור בדיוק כמו המבנים שהקיפו אותם. מתוך האווירה הזאת צמחו כמה מהקולות החשובים ביותר במוזיקה הבריטית, ו-ג'וי דיוויז'ן הייתה אולי הבולטת שבהם.

אחד הרגעים המכוננים בסיפור התרחש ב-4 ביוני 1976. באותו ערב הופיעו הסקס פיסטולס באולם קטן בשם Lesser Free Trade Hall במנצ'סטר. ההופעה עצמה לא הייתה הצלחה מסחרית, והקהל מנה עשרות אנשים בלבד, אבל לימים היא תיחשב לאחד הערבים החשובים בתולדות הרוק הבריטי. בין הנוכחים היו מוריסי, שיקים בהמשך את הסמית'ס, פיט שלי והווארד דבוטו שיקימו את באזקוקס וטוני וילסון שיקים את הלייבל העצמאי פקטורי רקורדס, מארק אי. סמית' מלהקת דה פול וגם ברנרד סאמנר ופיטר הוק, שיקימו בהמשך את ג'וי דיוויז'ן.

לסאמנר והוק הצטרף המתופף סטיבן מוריס, ובהמשך גם צעיר שקט ממקלספילד בשם איאן קרטיס. בניגוד לדימוי הרומנטי שנוצר סביבו אחרי מותו, קרטיס לא היה מוזיקאי שחי רק בתוך עולם הרוק. הוא היה קורא כפייתי, חובב ספרות ושירה, ואדם שהוקסם מאומנים כמו דייוויד בואי, איגי פופ וג'ים מוריסון. הוא התעניין בהיסטוריה, בפילוסופיה ובספרות אירופית, והעולם הפנימי העשיר הזה מצא את דרכו בהמשך אל הטקסטים שכתב.

בתחילה נקראה הלהקה Warsaw, על שם השיר Warszawa של דייוויד בואי. אלא שבהמשך החליטו חבריה לשנות את השם ל-ג'וי דיוויז'ן, החלטה שעוררה מחלוקת כבר באותם ימים. השם נלקח מהרומן "בית הבובות" של הסופר הישראלי ק. צטניק, שבו תוארו "יחידות עונג" - קבוצות נשים שנכפו עליהן לשמש כשפחות מין במחנות הריכוז. חברי הלהקה הכחישו כל זיקה פוליטית לבחירה, אך השם המשיך לעורר דיונים גם שנים רבות לאחר מכן.

כבר מההתחלה היה ברור שג'וי דיוויז'ן אינה להקת פאנק רגילה. בעוד להקות הפאנק של התקופה שרו על זעם, מרד ומלחמה בממסד, קרטיס כתב על משהו אחר לגמרי. השירים שלו עסקו בניכור, בדידות, חרדה, התפוררות נפשית וחוסר יכולת ליצור קשר אמיתי עם העולם. אם הפאנק היה קולו של הכעס, ג'וי דיוויז'ן הפכה לקולה של הריקנות. במקום לצעוק על המציאות, היא נשמעה כאילו היא מתבוננת בה מהצד ומנסה להבין כיצד בכלל אפשר לחיות בתוכה.

הייחוד של הלהקה לא נבע רק מהמילים. חלק עצום מהקרדיט שייך למפיק מרטין האנט, שהפך לדמות מפתח בסיפור. האנט לא ניסה לגרום ללהקה להישמע כמו הרכבי הפאנק של התקופה. להפך. הוא יצר עבורה צליל קר, חללי ומדויק, כזה שנשמע לעיתים כאילו הגיע מכוכב אחר. שיתוף הפעולה ביניהם הוליד ב-1979 את Unknown Pleasures, אלבום הבכורה של הלהקה ואחד האלבומים החשובים בתולדות המוזיקה האלטרנטיבית.

קשה להפריז בהשפעה של של האלבום. שירים כמו Disorder, She's Lost Control ו-Shadowplay נשמעו אחרת מכל מה שיצא באותן שנים. גם עטיפת האלבום, המבוססת על נתונים אסטרונומיים של פולסר, הפכה עם הזמן לאחת התמונות המזוהות ביותר בעולם המוזיקה. כיום אפשר למצוא אותה על חולצות, פוסטרים ומוצרים ברחבי העולם, לעיתים גם אצל אנשים שמעולם לא שמעו את האלבום עצמו.

אלא שבזמן שהלהקה החלה לצבור תאוצה, חייו האישיים של קרטיס הלכו והסתבכו. הוא היה נשוי לדבורה קרטיס והפך לאב בגיל צעיר. במקביל להצלחה המקצועית, הוא אובחן כחולה אפילפסיה. ההתקפים הפכו תכופים יותר ויותר והשפיעו על כל תחומי חייו. התרופות שקיבל גרמו לתופעות לוואי קשות, סיבובי ההופעות התישו אותו, והלחץ הנפשי רק הלך וגבר.

המחלה הפכה לחלק בלתי נפרד גם מההופעות של ג'וי דיוויז'ן. על הבמה נהג קרטיס לרקוד בצורה חריגה, כמעט אלימה, כשהוא מניף את ידיו ומתפתל בקצב המוזיקה. עבור הקהל זה נראה כמו חלק מהכריזמה הייחודית שלו. בפועל, חלק מהתנועות הללו היו קשורות למחלה ולמאבק המתמשך שלו בגוף עצמו. לעיתים אף חווה התקפים של ממש במהלך הופעות, כשבמקרים רבים הקהל כלל לא הבין מה הוא רואה.

במקביל להתמודדות עם האפילפסיה, הסתבכו גם חייו האישיים. במהלך סיבובי ההופעות הכיר קרטיס את אניק אונורה, עיתונאית ומקדמת הופעות בלגית. בין השניים התפתח רומן שהעמיד אותו במרכזו של משבר אישי מורכב. מצד אחד הייתה דבורה, אשתו ואם בתו. מצד שני הייתה אונורה, שהפכה לדמות משמעותית בחייו. חברים ומכרים סיפרו בהמשך כי התקשה להתמודד עם הסתירה הזאת ועם התחושה שהוא חי בשני עולמות שאינם יכולים להתקיים במקביל.

בתחילת 1980 נכנסה ג'וי דיוויז'ן לאולפן כדי להקליט את האלבום השני שלה - Closer. אם Unknown Pleasures היה אלבום אפל, Closer כבר נשמע כמו מסע אל תוך נפש מתפוררת. שירים כמו Isolation,Heart and Soul, Twenty Four Hours ו-The Eternal הציגו עולם רגשי טעון במיוחד. במשך השנים ניסו מעריצים ומבקרים להבין האם מדובר למעשה במעין מכתב פרידה מוזיקלי. אחרים טענו שמדובר בפרשנות שנולדה רק לאחר מותו של קרטיס. כך או כך, קשה להאזין לאלבום כיום מבלי להרגיש את הצל הכבד שמרחף מעליו.

באותה תקופה הקליטה הלהקה גם את Love Will Tear Us Apart. בניגוד לשמו, לא מדובר בשיר אהבה, אלא בשיר על התפרקותה של אהבה. קרטיס כתב אותו בהשראת המשבר בנישואיו והתחושה שהפערים בינו לבין אשתו הפכו בלתי ניתנים לגישור. השילוב בין המלודיה הכמעט קליטה לבין הטקסט הכואב יצר את אחד השירים הגדולים בתולדות הרוק הבריטי. באופן אירוני, קרטיס מעולם לא זכה לראות את השיר הופך ללהיט. הוא יצא רק לאחר מותו והפך לשיר המזוהה ביותר עם שמו.

בחודשים האחרונים לחייו הידרדר מצבו של קרטיס. הוא התקשה להתמודד עם המחלה, עם חיי הנישואים המתפרקים ועם הלחץ שנלווה להצלחתה הגוברת של הלהקה. חבריו סיפרו כי לעיתים נראה מותש, מרוחק ומבולבל. במקביל עמדה ג'וי דיוויז'ן בפני פריצת הדרך הגדולה ביותר שלה. הטיסה לארצות הברית הייתה אמורה לפתוח בפניה שוק חדש לחלוטין ולהפוך אותה לשם בינלאומי.

בלילה שבין 17 ל-18 במאי 1980 נשאר קרטיס לבדו בביתו. לפי העדויות, הוא צפה בסרט Stroszek של הבמאי ורנר הרצוג, סרט העוסק בין היתר בבדידות, אובדן ותחושת חוסר מוצא, והאזין לאלבום The Idiot של איגי פופ, אחד האומנים שהעריץ יותר מכל. במהלך הלילה כתב מכתב לדבורה, אשתו, שבו התייחס למערכת היחסים ביניהם ולמצבו הנפשי. תוכנו המלא של המכתב מעולם לא פורסם במלואו לציבור, אך הוא הפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה שנבנתה סביב ימיו האחרונים.

בשעות הבוקר נמצאה גופתו במטבח ביתו. הוא היה בן 23 בלבד. מותו הוגדר כהתאבדות והיכה בהלם את משפחתו, את חברי הלהקה ואת סצנת המוזיקה הבריטית כולה. עבור דבורה ובתם הפעוטה היה זה אובדן אישי קשה מנשוא. עבור חבריו ללהקה היה זה רגע שבו העתיד שתכננו יחד התמוטט באחת.

בשבועות שלאחר מכן הפכה הטרגדיה האישית גם לאירוע תרבותי. Closer ו-Love Will Tear Us Apart יצאו לאחר מותו וזכו לתשומת לב עצומה. מאז, אינספור מעריצים ומבקרים ניסו להבין מה בדיוק עבר בראשו של קרטיס באותו לילה אחרון. אחרים טענו שהניסיון למצוא תשובה חד-משמעית מחמיץ את התמונה הרחבה יותר: אדם צעיר שהתמודד במקביל עם מחלה כרונית, משבר אישי, לחצים מקצועיים ועומס נפשי עצום.

אלא שהסיפור לא הסתיים שם. זמן לא רב לאחר מותו של קרטיס החליטו ברנרד סאמנר, פיטר הוק וסטיבן מוריס להמשיך יחד. הם הקימו הרכב חדש בשם ניו אורדר, שבמהלך שנות ה-80 הפך לאחת הלהקות החשובות והמשפיעות בעולם. במובנים רבים, ניו אורדר הייתה ההמשך של ג'וי דיוויז'ן, אך גם ההוכחה לכך שחבריה הצליחו למצוא דרך חדשה להמשיך קדימה.

יש אירוניה מסוימת בכך שג'וי דיוויז'ן הפכה לאחת הלהקות המשפיעות בתולדות המוזיקה דווקא אחרי מותו של קרטיס. בזמן אמת היא הייתה להקת קאלט מוערכת, אך רחוקה מאוד ממעמד האגדה שתקבל בהמשך. Unknown Pleasures זכה לביקורות מצוינות, אך לא היה הצלחה מסחרית יוצאת דופן, וגם חברי הלהקה עצמם עדיין היו רחוקים מחיי הכוכבות המזוהים עם אגדות רוק אחרות.

רק בשנים שלאחר מותו של קרטיס, כשדורות חדשים של מאזינים ומוזיקאים החלו לגלות את האלבומים שהותירה אחריה, התברר עד כמה עמוקה הייתה ההשפעה שלה. במובנים רבים, המיתולוגיה של ג'וי דיוויז'ן נולדה רק אחרי שהלהקה עצמה חדלה להתקיים.

בשנים שלאחר מותו של קרטיס הפכה דבורה קרטיס לאחת הדמויות המרכזיות בשימור מורשתו. ספר הזיכרונות שכתבה, Touching from a Distance, סיפק הצצה אינטימית לחייו האישיים של הסולן, להתמודדות שלו עם האפילפסיה, למשבר בנישואיהם ולחודשים האחרונים והקשים בחייו. שנים מאוחר יותר שימש הספר בסיס לסרט "קונרטול", שביים אנטון קורביין, והציג את סיפורו של קרטיס (בגילומו של סם ריילי) לדור חדש של מאזינים שלא הכיר את ג'וי דיוויז'ן בזמן אמת.

אחד הדברים המעניינים ביותר בסיפור של ג'וי דיוויז'ן הוא העובדה שהיא הפכה עם השנים לאחת הלהקות המזוהות ביותר עם התרבות הגותית, אף שחבריה מעולם לא הגדירו את עצמם כחלק ממנה. למעשה, כשקרטיס וחבריו יצרו את המוזיקה שלהם בסוף שנות ה-70, הסצנה הגותית כפי שהיא מוכרת כיום עדיין לא באמת התקיימה.

להקות כמו באוהאוס, סיסטרס אוף מרסי ואחרות שהפכו בהמשך לסמלים של הז'אנר רק החלו לעצב את זהותן. ובכל זאת, האווירה האפלה, הטקסטים שעסקו בבדידות ובניכור, הצליל הקר והדמות הטראגית של קרטיס הפכו את ג'וי דיוויז'ן לאחת מאבני היסוד שעליהן נבנתה התרבות הגותית בשנות ה-80. לכן רבים מהמומחים לז'אנר טוענים שגם אם ג'וי דיוויז'ן לא הייתה להקה גותית, היא בהחלט הייתה אחת הלהקות שיצרו את הקרקע שממנה צמח הז'אנר כולו.

יותר מארבעים שנה אחרי מותו, איאן קרטיס נותר אחת הדמויות המשפיעות והמרתקות בתולדות המוזיקה. בזמן קצר במיוחד הוא שינה את מסלול ההתפתחות של הרוק האלטרנטיבי והפוסט-פאנק, והשפעתה של ג'וי דיוויז'ן ניכרת עד היום בלהקות כמו דה קיור, אינטרפול, אדיטורס, וייט לייז, דה קילרס ורדיוהד. קשה למצוא להקת פוסט-פאנק, אינדי או רוק אלטרנטיבי משמעותית שלא נשאה עמה, במידה כזו או אחרת, את חותם הלהקה.

כשאיאן קרטיס מת במאי 1980, נדמה היה שסיפורה של ג'וי דיוויז'ן הסתיים. בפועל, הוא רק התחיל. ארבעה עשורים לאחר מכן, קשה למצוא פינה במוזיקה האלטרנטיבית שבה ההד של הקול שלו אינו נשמע. אולי זו הסיבה שגם יותר מארבעים שנה אחרי מותו, איאן קרטיס עדיין נתפס לא רק כסולן של להקה גדולה, אלא כאחד האמנים הבודדים שהצליחו לשנות את המוזיקה לנצח בזמן קצר כל כך.