"כאילו מתתי והגעתי לגן עדן": הישראלים שמכורים לטומורולנד

בעוד שבוע בדיוק ייפתח בבלגיה טומורולנד, פסטיבל המוזיקה האלקטרונית הגדול בעולם, שאליו צפויים להגיע כ-400 אלף מבקרים לאורך שני סופי שבוע. כמו כל שנה, גם הפעם יגיעו אלפי ישראלים לפסטיבל כדי להגשים חלום. אבל לצד מי שמסמנים וי על חלום של פעם בחיים, יש גם מי שהפסטיבל הוא הרבה יותר מחוויה חד פעמית בשבילם. הם מתכננים חופשות סביב הפסטיבל, מחכים חודשים ארוכים לפתיחת המכירות וחוזרים פעם אחר פעם לאותן מדשאות בבום. עבורם, טומורולנד הפך להיות חלק מרכזי בחיים וזהות שלהם.

אלכס, בן 39 מנוף הגליל, יגיע השנה שוב לבלגיה. הטומורולנד הראשון שלו היה ב-2016, אבל הסיפור התחיל שנתיים קודם לכן. "נתקלתי בשידור חי מהפסטיבל בזמן אמת ופשוט נדהמתי מהגודל העצום שלו. כשראיתי את זה בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שאני חייב להיות שם. כשהגעתי ב-2016 החוויה הייתה מעל כל הציפיות. מה שהדהים אותי במיוחד היה עיצוב הבמות, הגודל של הפסטיבל ואווירת הקסם שהמקום הזה יוצר. כבר בסיום הפסטיבל נשארתי רעב לעוד".

מה לדעתך הופך את טומורולנד לכל כך מיוחד לעומת פסטיבלים אחרים?
"לדעתי סוד הקסם של טומורולנד הוא שהם קודם כל מוכרים חוויה ורק אחר כך פסטיבל. ההקפדה על סיפור הנושא בכל שנה, עיצוב הפסטיבל בהתאם לנושא, קופסאות הצמידים, רמת הפרטים הקטנים ואפילו רמת האוכל. טומורולנד הוא לא רק פסטיבל מוזיקה, הוא כמו לונה פארק למבוגרים".

מה לדעתך השתנה לאורך השנים?
"אני מחלק את טומורולנד לשתי תקופות - לפני הקורונה ואחרי הקורונה. מאז 2022 הפסטיבל מושך קהל צעיר יותר, שמושפע בעיקר מהרשתות החברתיות, במיוחד מטיקטוק, ולא בהכרח מגיע בשביל המוזיקה. גם מבחינה מוזיקלית העולם הלך יותר לכיוון הטכנו וההארד טכנו. זה טבעי. העולם מתקדם והטרנדים משתנים. מבחינת ההפקה, לעומת זאת, הפסטיבל רק ממשיך לעלות ברמה, במיוחד בכל מה שקשור לסיפור שמאחורי כל מהדורה, לעיצוב הבמות ולרמת ההשקעה בפרטים הקטנים".

גם הקהילה הישראלית, לדבריו, גדלה בצורה משמעותית לאורך השנים. "בסופו של דבר זה הפסטיבל המפורסם ביותר בעולם. אני חושב שחלק גדול מזה שישראלים נמשכים לפסטיבל הוא בקהילה הישראלית שבנינו לאורך השנים. יש קבוצת פייסבוק עם יותר מ-14 אלף חברים, קבוצות וואטסאפ לכל הטסים בכל שנה, וגם אתר המידע בעברית TomorrowPedia שיצרתי ומרכז את כל המידע בצורה פשוטה ונגישה. בכל שנה רואים יותר ויותר דגלי ישראל ברחבי הפסטיבל".

על אף המתיחות הפוליטית בעולם מאז 7 באוקטובר, הוא דווקא לא מרגיש שינוי משמעותי ביחס לישראלים. "כמעט שלא הרגשתי שום שינוי. מאוד אוהבים אותנו שם ואנחנו מקבלים יחס חם ואוהב. מדי פעם יכולה להיזרק הערה כזאת או אחרת, אבל מדובר בעשרות בודדים מתוך מאות אלפי אנשים. דווקא מאז 2024 אני מרגיש שאנחנו מקבלים שם הרבה תמיכה ואהבה".

אצל תמיר בן יצחק, 26, ושיר שבו, 29, מרעננה, טומורולנד כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהזוגיות. למעשה, הם בכלל טוענים שאפשר לזקוף את ההיכרות שלהם לזכות הפסטיבל. תמיר הגיע לראשונה ב-2018. "זה הסיפור של כמעט כל מי שמגיע לשם. אתה יושב בבית בתור ילד, רואה את השידורים החיים ואת הסרטונים, ומחכה לרגע שבו תהיה מספיק גדול כדי לטוס בעצמך. כשהגעתי בפעם הראשונה זה היה בדיוק כמו שדמיינתי, רק הרבה יותר. אתה מצפה למשהו ואז מגיע לשם ומגלה שכל פרט עולה על כל הציפיות שלך. זה ממש כמו להיכנס לחלום הכי גדול שלך במציאות".

את הרגע שבו הבין שיחזור גם בשנה שלאחר מכן הוא זוכר היטב. "ביום האחרון, כשהכל נגמר. אתה מבין שזהו, הפסטיבל הסתיים, והדבר הראשון שעובר לך בראש הוא איך אתה חוזר גם בשנה הבאה. משם זה נהיה סוג של מסורת".

שיר הגיעה בפעם הראשונה ב-2022. "פגשתי חבר בלימודים, ראיתי אצלו במחשב תמונה של הבמה הראשית ושאלתי אותו מה זה. הוא סיפר לי שזה טומורולנד ושהוא כבר היה שם כמה פעמים. שאלתי אם באמת ישראלים מגיעים לשם ואם זה בכלל אפשרי, והוא אמר לי בוודאי. בסוף הצלחתי לקנות כרטיס וטסתי. כמו שתמיר אמר, זה כל מה שאתה מדמיין ויותר מזה".

השניים הכירו זמן קצר לאחר מכן דרך חברים משותפים מאותה קהילה. "אפשר להגיד שהכרנו בזכות טומורולנד", מספרת שיר. "התחברתי לכמה חברים שהכרתי דרך הפסטיבל, אחר כך נסענו יחד להופעה של סווידיש האוס מאפיה בלונדון, ושם הכרתי את תמיר".

מאז הם כבר הספיקו לטוס יחד כמה פעמים לטומורולנד, והשנה הקרובה תהיה הרביעית שלהם כזוג בפסטיבל. "אנשים שואלים אותנו כל הזמן 'מה, עוד פעם? לא נמאס לכם?', ואני תמיד אומרת בדיוק להפך", אומרת שיר. "זה לא רק שלא נמאס, זה נהיה יותר ויותר מעניין משנה לשנה. ההתלהבות רק גדלה. בכל שנה אני חוזרת ואומרת לעצמי שזו הייתה השנה הכי טובה שלי, ואז אני טסה שוב ובסוף אומרת שהשנה הזאת הייתה אפילו יותר טובה".

למרות שהם מגיעים יחד, הם לא בהכרח מבלים את כל הזמן בפסטיבל יחד. "יש לנו טעם מוזיקלי שונה", אומר תמיר. "יש אומנים שחשובים לי יותר ויש כאלה שחשובים לשיר. יש מוכנות להתפצל. אם היא רוצה ללכת לסט אחד ואני לסט אחר, אז כל אחד הולך למה שהוא אוהב ונפגשים אחר כך. זה לא פוגע בחוויה בשום צורה".

כשמבקשים מהם לתת טיפ למי שמגיע בפעם הראשונה, הם כמעט עונים יחד. "לא להיתקע בבמה הראשית", אומר תמיר. "נכון שהיא מצטלמת הכי יפה ונכון שכולם רוצים לראות אותה, אבל לטומורולנד יש עוד יותר מעשר במות וכל כך הרבה דברים לראות. יש משפט של וותיקי טומורולנד שאומרים 'כל הקסם של הפסטיבל קורה בבמות הקטנות'. הרבה פעמים דווקא שם נמצאים הרגעים הכי מיוחדים".

עבור נעם גרנט, ממושב שדה יצחק, השנה הקרובה תהיה מיוחדת אפילו יותר. הוא יחגוג בטומורולנד יום הולדת 28, בפעם השלישית ברציפות שבה יום ההולדת שלו נופל על הפסטיבל. זו תהיה גם הפעם החמישית שלו שם."הגעתי לראשונה ב-2022, אבל החלום התחיל הרבה לפני", הוא מספר. "נחשפתי לטומורולנד עוד בחטיבת הביניים ובתיכון ומאותו רגע זה היה החלום הכי גדול שלי. באותה תקופה בכלל חסכתי לטיול בדרום אמריקה והפסטיבל לא היה בתכנון. במקרה הייתי בקבוצת הוואטסאפ של טומורולנד וראיתי שמפרסמים את החזרה של הפסטיבל אחרי הקורונה. עברתי על המחירים והחלטתי שאני דוחה את הטיול בחודשיים כדי להגשים את החלום".

גם היום, חמש שנים אחרי, הזיכרון החזק ביותר שלו הוא דווקא לא סט או הופעה מסוימת. "מה שהפתיע אותי בעיקר כשהגעתי זה ההווי המשפחתי. אני זוכר שבשנה הראשונה הגעתי יום לפני הפסטיבל, ב-12 בלילה, אבוד לגמרי ולא יודע מי נגד מי. מצאתי מקום ליד קבוצה של גרמנים, ותוך שנייה הם סימנו לי להניח את הדברים ולשבת איתם לבירה. זה משהו שקשה להסביר. האנשים שם מאוד חברותיים ומאוד מקבלים".

כשמבקשים ממנו לנסות להסיר מה בדיוק מושך אותו לחזור שוב ושוב, הוא עוצר לרגע וצוחק. "זו בדיוק הבעיה. אדם נורמלי שהיה שם לא באמת יכול להסביר את הקסם הזה. זה משהו שבמילים אי אפשר להעביר. מבחינתי התיאור הכי מדויק הוא שהרגשתי כאילו מתתי והגעתי לגן עדן".

לדבריו, הסוד של טומורולנד נמצא דווקא במה שקורה בין ההופעות. "מהאנשים שמחלקים עיתונים בבוקר, דרך התזמורות בקמפינג, הלוליינים במהלך היום ועד טקסי הסיום. ההפקה משקיעה ברמה מטורפת בפרטים הקטנים. זה לא רק הסטים והדיג'ייז. במקביל, מה שמדהים הוא שהם גם יודעים להתחדש. הם מביאים לבמה הראשית אומנים מז'אנרים חדשים שתופסים תאוצה, אבל עדיין שומרים מקום של כבוד למוזיקה שהפכה אותם למה שהם".

גם הוא מרגיש שהמציאות השתנתה מאז פרוץ המלחמה. "אם פעם הייתי יכול להסתובב עם דגל ישראל בחופשיות, היום אני מניף אותו בעיקר כשאני נמצא עם קבוצות של ישראלים. היו רגעים של הערות והקנטות, אבל אלו באמת מקרים בודדים. רוב האנשים באים ליהנות ולהתעסק במוזיקה ולא בפוליטיקה. בסוף, התחושה היא שהפסטיבל עדיין נותן לנו את הבמה ועושה הכל כדי שתרגיש בנוח".