אנשים שמכירים היטב את תולדות המוזיקה הישראלית, יודעים שהמופע שביים צדי צרפתי לחוה אלברשטיין הוא אבן דרך בתולדות הבידור המקומי. השנה הייתה 1971. צרפתי היה שחקן צעיר שחיפש את דרכו. אלברשטיין הייתה רק בת 24, אבל כבר זמרת מפורסמת. מה שהיה פחות נעים, זה הניחוח שדבק בה של זמרת "כבדה", קצת גלותית. הגל הפופי ששטף את ישראל אחרי מלחמת ששת הימים איכשהו עבר לידה. כוכבות הלהקות הצבאיות של התקופה נראו כאחיות צעירות שלה. קלאסיקות כמו "משירי ארץ אהבתי" קיבעו את הדימוי שלה כרצינית מדי. אלברשטיין התמסרה לצרפתי, שהלביש אותה בשמלה שחורה וליפסטיק אדום, והפך אותה לזמרת שנסון, נשית, פתיינית ורלוונטית, במופע ששינה לחלוטין את התדמית שלה.
מאז עברו 45 שנים. חוה אלברשטיין עשתה אינספור מהלכים בקריירה שלה. היו לה רגעי פופ, רגעי רוק, ניחוחות יידיש ומה לא. מתישהו בשנות התשעים גם נמאס לה מהקהל הישראלי והיא סירבה להופיע בישראל כמעט עשור וחצי. "אמן צריך לפעמים לבגוד בקהל שלו" היא הסבירה אז. כשחזרה להופיע זכתה לעדנה מחודשת, וסיבוב ההופעות המוצלח ההוא שהתחיל ב-2007, למעשה לא הסתיים מעולם. תמיד יהיה מספיק קהל שבא לו שוב לשמוע את "פרח הלילך", ולשיר איתה מלוא גרון, גם אם הקהל הזה מתבגר עם השנים.
ראיתי אותה בפעם האחרונה על הבמה לפני כמעט שנתיים, בערב סילבסטר. חבר שהגיע מפריז דרש לראות אותה, וכך מצאנו את עצמנו בערב השנה החדשה באולם של קיבוץ כברי בצפון. זה היה מופע מתעתע. הסאונד היה קצת עלוב, הבמה נראתה מעט מסמורטטת, ונדמה היה שהקהל בעיקר מעוניין לשמוע את עצמו שר ביחד עם אלברשטיין, את השירים שהוא מכיר. אז כשהיא שרה "את תלכי בשדה" ו"געגועים", זה היה נפלא כרגיל, הדמעות זלגו מעצמן, אבל התחושה הכללית הייתה קצת של אטריות מחוממות.
והנה קרה נס קטן. שלומי שבן, שכנע את אלברשטיין להפקיד את עצמה בידיו, ולתת לו לבנות עבורה מופע חדש. הוא והיא לבד על הבמה. פסנתר וקול. התוצאה, כפי שנשמעה אתמול במופע הראשון שלהם בתיאטרון גשר, הייתה לא רק מפתיעה בעוצמתה, אלא בעיקר מהנה עד בלי גבול. שבן כאילו ניער איזו שכבת אבק מאלברשטיין. הפסנתר שלו החזיר אותה לאזורים התיאטרליים, שבהם היא הופכת למין שחקנית שכל שיר שלה הוא סיפור. הוא גם בחר עבורה את השירים המתאימים מתוך הרפרטואר העצום, ואיפשר לה לאלתר עם קולה המדהים.
בגיל 69 הקול שלה זך, מדויק ופשוט נפלא. כשהיא שרה לראשונה מזה שנים רבות את "בלדה על סוס עם כתום על המצח" הלב פשוט איים להתפוצץ. הפזמון היידישאי, הוא פיוט יפה שאין כדוגמתו. אלברשטיין ושבן רעננו מאוד את הליין אפ. למשל הביצועים ל"חופשה באדום" (שיר של סשה ארגוב שבמקור בוצע על ידי להקת הנח"ל), "תפילת יום הולדת", "כשתגדלי תביני" של תרצה אתר והמפתיע מכולם, הביצוע המרגש עד דמעות ל"שקיעתה של הזריחה" של פורטיס.
גם השירים היותר מוכרים עברו סוג של שינוי. לא אקרא לזה מתיחת פנים, אלא יותר המרה לגרסת קברט. ככה זה כשהליווי הוא רק פסנתר, שעליו מנגן שבן. מה שאומר שאפילו ב"שיר משמר" הקלאסי, הקהל לא יכול היה להצטרף אליה, ונאלץ להאזין בהקשבה מלאה. תחושה של ערב עם משקל סגולי, ולא אירוע שירה בציבור פזור דעת. נדמה לי שרק ב"אדבר איתך" הצליח הקהל העקשן לזמזם איתה את השיר כולו, למרות שגם כאן הביצוע הקולי שלה היה מיוחד וחדש.
"בגלל הלילה", "סולווג", "שיר תשרי" וביצוע ראשון על במה ל"שקיעה" הנהדר למילותיו של איציק מאנגר, כולם עברו חלפו ביעף. וכמו שאמר מישהו ביציאה: "מבחינתי, רבע שעה הפסקה ואפשר להתחיל מהתחלה". ואז בסיום הדרן מפתיע עם עוד שיר שהיא לא ביצעה שנים "נשים רוקדות", שלתוכו שילבה ביצוע שאין בכלל דרך לתאר אותו ל"The Man I Love". כמו בכל מופע של אלברשטיין, שהוציאה במשך השנים עשרות אלבומים, בשעות שאחרי אתה נזכר בשירים אהובים שהיא לא ביצעה. אבל ככה זה. צריך ליהנות ממה שיש.
אני מניח שכבר הבנתם שהמופע החדש של חוה אלברשטיין ושלומי שבן הוא פשוט יצירת מופת. אירוע תרבותי מהמעלה הראשונה, שכל מי שאוהב מוזיקה ישראלית חייב לראות. דווקא בעידן החדש והפלורליסטי, שבו יש מקום לכולם ובמות לכולם, אפשר לחוות את חוה אלברשטיין כמו שהיא. אחת הזמרות הכי חשובות שהיו כאן, אמנית נפלאה ועל זמנית שפשוט תענוג להתמסר לה. אם השירים שלה מנגנים לכם על מיתר סנטימנטלי, זה כמובן עוד יותר טוב. אבל כדאי להזהיר מראש, שמדובר בערב מאוד לא סנטימנטלי.
זה לא מסוג המופעים שאתה נאנח במהלכם. זה ערב שדורש ריכוז והקשבה. ההנאה בו היא דווקא מהניואנסים הקטנים ומהדקויות. ומילה טובה אחרונה לשלומי שבן. זה נדיר שאמן מבצע, עם פאסון ואגו, מסוגל להניח את עצמו בצד, ולעבוד ערב שלם כדי ליצור סביבה מושלמת לאמנית שהוא מעריץ. זה מעורר הערכה ומעיד על צניעות אמיתית. בהדרן, כשהם ביצעו ביחד את הדואט "תרגיל בהתעוררות" מתוך אלבומו האחרון, היה ברור שהם יכולים לשיר ביחד גם שירים נוספים. כל "מלווה" אחר, היה ודאי דואג לאיזה פרק כזה משותף של 3-4 שירים, ואולי מוסיף גם שיר שלו. זה גם היה לגיטימי. שבן הסתפק בדואט האחד. בשאר הזמן הוא עבד כדי שתהיה לנו חוה נהדרת. על כך ועל הערב כולו, מגיע לו שאפו גדול.