"בואנה, אתה קולט שאתה בבקסטייג' של האירוויזיון בארץ?"

אני זוכר את עצמי יושב בבית ב-2018 ורואה את נטע ברזילי זוכה באירוויזיון. לא הכרתי אותה אז בכלל, אבל הייתה לי תחושה אחת מאוד ברורה - אין מצב בעולם שאני לא מגיע לצלם את הבחורה הזאת. הצליחו לחבר בינינו, היה חיבור טוב איתה ועם הצוות המהמם שלה, והתחלנו לעבוד יחד.

וכשהאירוויזיון הגיע לישראל ב-2019, חשבתי שבקלות מאוד אני מצטרף אליהם לצלם שם אבל כמעט לא הצלחתי להיכנס למאחורי הקלעים. אנשים לא מבינים כמה קשה להיכנס לאירוויזיון. באמת. רמות אבטחה מטורפות, אינסוף אישורים, נראה לי אישור כניסה למוסד יותר פשוט. הכי הפתיע אותי שאין שם כמעט צלמי סטילס מאחורי הקלעים.

צריך להבין - אף משלחת לא מסתובבת עם צלם צמוד. זה לא דבר רגיל שם בכלל. באירוויזיון בארץ צילם גם אוהד קב המהמם מטעם התאגיד, אבל חוץ מזה כמעט ולא ראיתי צלמים מסתובבים מאחורי הקלעים. גם בליברפול עמדתי שם עם מצלמה ואמרתי לעצמי: "איך הגיוני שאין פה עוד מאה צלמים?". אז פתאום אתה מוצא את עצמך בתוך הדבר הזה. מסתובב בבקסטייג' של האירוויזיון עם מצלמה ביד ואומר לעצמך: "בואנה ערן, אתה קולט שאתה בבקסטייג' של האירוויזיון בארץ?". בשבילי אלה תמיד היו הרגעים הכי מרגשים.

לא הבמה עצמה, אלא כל מה שקורה מסביבה. הרגעים הקטנים לפני העלייה לבמה, הלחץ, החיבוקים, המבטים, האנשים שרצים במסדרונות, השניות האלה שאחר כך נעלמות. את הבמה כולם רואים. יש מיליון מצלמות, מיליון זוויות, עדשות מטורפות. אבל מאחורי הקלעים - שם נמצאת הנשמה האמיתית של הדבר. הזה.

אני זוכר את עצמי מסתובב שם עם נטע והצוות שלה ופשוט נדהם. הייתה שם אנרגיה מדהימה - חמה, מפרגנת, משוגעת במובן הכי טוב של המילה. כולם היו בטירוף חיובי סביב הדבר הזה והרגישו שמרימים יחד משהו ענק. זה באמת היה אחד האירוויזיונים הכי יפים שהיו בשנים האחרונות. הייתה תחושה מאוד מיוחדת באוויר, גם בארץ עצמה וגם סביב האירוע.

האנרגיה סביב נטע הייתה מטורפת. אנשים פשוט אהבו אותה. באמת אוהבים אותה. הביאה לארץ כזאת גאווה. ובתור צלם, להבין שאתה מתעד רגעים שעוד שנים אנשים יסתכלו עליהם כמו שאנחנו מסתכלים היום על תמונות ישנות מאירוויזיון אחר - זאת תחושה שקשה להסביר. אני גם זוכר שאחרי שכל השבוע המטורף הזה נגמר, יצאתי מהגמר, נכנסתי לאוטו, וישבתי שם באיזה דאון מוזר של כמה ימים. אמרתי לעצמי: "טוב… מה אני בכלל יכול לצלם יותר גדול מזה?" זה היה היי מטורף. תחושה שקשה להסביר במילים.

ואז הגיע אירוויזיון 2023 בליברפול

זכיתי ללוות את נועה קירל ואת המשלחת הישראלית של "יוניקורן", ולראות מקרוב את העבודה המטורפת שמתרחשת מאחורי שלוש דקות על הבמה. אנשים רואים הופעה נוצצת, אבל מאחורי זה יש אינסוף שעות של חזרות במלון ובאיזה מועדון ששכרו עבור זה, צפייה במסכים, דיוקים קטנים, תיקונים של כל תנועה וכל פריים. לראות את נועה והצוות עובדים היה פשוט מעורר השראה. המוסר עבודה שלה באמת בלתי נתפס.

ובמקביל, גם נטע הייתה שם והופיעה במופע המחצית של הגמר, ובזכותה הצלחתי שוב להיכנס למאחורי הקלעים. אז ממש היתה אוירה עם המון גאווה ישראלית מאחורי הקלעים. אם בארץ זה היה מסובך, בליברפול זה כבר הרגיש כמעט בלתי אפשרי. אני זוכר את הדיסוננס המטורף הזה - יום אחד אני יושב אי שם בשורה 200 בקהל, בקושי עם כרטיס, ויום אחרי אני עומד על הבמה עצמה עם מצלמה ומצלם את נטע רגע לפני הופעה.

אני זוכר שעליתי לבמה ופשוט אמרתי לעצמי: "אין מצב שאני פה. אין מצב שזה קורה". נועה ונטע באמת הגשימו לי חלומות שלא האמנתי שאני יכול לחלום בכלל. בליברפול אני בעיקר זוכר את האווירה. לרוץ מהר חצי ארנה בין החדר של נועה לחדר של נטע כדי לא לפספס רגע קטן לפני עלייה לבמה. את החיבוקים במסדרונות. את קפיצות האושר של המשלחת אחרי שיורדים מהבמה. את הרגעים הקטנים שלא רואים בטלוויזיה.

את התמונות של נטע ונועה עם משלחות אחרות. את השטיח הטורקיז, המעריצים שמצטלמים איתן, מחבקים אותן, מראים אהבה בחופשיות. הייתה שם תחושה מאוד פתוחה, מאוד חמה.

ברור שגם אז הייתה שנאה לישראל. זה לא שעולם האירוויזיון היה איזה מקום מושלם בלי פוליטיקה ובלי הפגנות. תמיד היו רגעים כאלה. אבל אם אז זה הרגיש כמו 90 אחוז אהבה ו-10 אחוז רעש מסביב, היום התחושה היא שלפעמים זה כבר הפוך. יכלנו להסתובב לטייל לראות את העיר בלי פאות ותחפושות וליווי של מאתיים אנשי אבטחה. זה היה אירוויזיון שונה מהיום. למרות שאני בטוח שגם היום האווירה והווי של המשלחות הם מדהימים בכל מצב בכל זאת בסוף אנחנו ישראלים שיודעים להרים.

ועדיין, כשאני מסתכל היום על התמונות האלה, אני לא מסתכל עליהן ממקום עצוב. להפך. יש בהן איזו תמימות מסוימת עדיין. לפני הגיהנום שעברו פה. ואיזו תקווה שאולי מתישהו היחס אלינו יכול להראות ככה שוב. אני מסתכל עליהן בהתרגשות עצומה ובהכרת תודה. שיצא לי לתעד רגעים כאלה ולראות את כל הדבר הזה מבפנים.

ובתור מישהו שאוהב את האירוויזיון מאז ומתמיד, אין לי ספק שגם עוד עשרים שנה אני אסתכל על הרגעים האלה ולא אאמין שזכיתי להיות שם, מאחורי הקלעים, עם מצלמה ביד, בתוך כל הטירוף המדהים הזה.