למה בריטניה נכשלת באירוויזיון שוב ושוב?

אי שם, בעבר, הממלכה המאוחדת הייתה אחת המדינות החזקות באירוויזיון. טכנית וכלכלית היא עדיין מדינה חזקה: ה-UK שייכת ל"חמש הגדולות", המדינות שמהוות מימון משמעותי לתחרות האירוויזיון ועולות לגמר באופן אוטומטי, בלי צורך להתמודד בחצאי הגמר. אבל בפועל - השנים האחרונות היו רצף כמעט נטול הפסקות של מבוכה ושל נציגים ונציגות בריטיים שסיימו את האירוויזיון בתחתית הטבלה. עם המתמודד הבריטי של השנה, נראה שזה לא הולך להשתנות.

את הבריטים ייצג השנה המוזיקאי סאם באטל, שידוע יותר בכינוי Look Mum No Computer - שם במה שאימץ בגלל העיסוק המוזיקלי האובססיבי והמרשים שלו בסינתיסייזרים אנלוגיים ישנים, ללא מחשב. באטל זכה להצלחה בטיקטוק ובאינסטגרם בזכות סרטונים בהם הוא בונה מגוון כלי נגינה אלקטרונים הזויים, וייתכן שב-BBC קיוו שהייחודיות והויראליות שלו יתורגמו להצלחה באירוויזיון. אבל - טבלאות ההימורים מראות שזה ממש לא המצב.

נכון לכתיבת שורות אלו, ערב חצי הגמר הראשון, סוכנויות ההימורים השונות מנבאות סיכוי של 0.3% לניצחון בריטי באירוויזיון. וגם אם לא בונים על ניצחון, אלא רק על לסיים את התחרות בכבוד, צפויה אכזבה: טבלאות ההימורים מנבאות לבריטניה כרגע את המקום ה-19.

אם באטל והסינתיסייזרים שלו יסיימו במקום ה-19, זה יהיה רצף: בריטניה סיימה במקום ה-19 גם בשנה שעברה עם השיר What The Hell Just Happened של להקת הבנות (הבאמת חביבה) Remember Monday. לפני כן, ב-2024, סיימה הממלכה במקום ה-18, ולפני כן, ב-2023, במקום לפני-אחרון. למעשה, הפעם היחידה שבריטניה הצליחה לא להביך את עצמה בשנים האחרונות הייתה ב-2022 אז נרשמה הפתעה עם סאם ריידר והשיר Space Man. לצערה של הממלכה, ההישג הזה לא שוחזר בשנים שעברו מאז.

מה קרה לעבר המפואר?

זה לא שבבריטניה חסר כישרון מוזיקלי: בשנות השישים כבשו הלהקות הבריטיות, ובראשן הביטלס והרולינג סטונס, את המצעדים האמריקאים - במה שכונה "הפלישה הבריטית". תקופת הפאנק בשנות השבעים הביאה גל של צעירים בריטים מרדניים עם תספורות קוצים שהציתו לבבות ברחבי העולם עם שני אקורדים וחצי, וכשני עשורים לאחר מכן כבשו את העולם שוב עם אואזיס. באותן שנים, גם האירוויזיון הביא הרבה כבוד לבריטניה, עם חמש זכיות: Puppet on a String של סאנדי שו ב-1967, Boom Bang-a-Bang של לולו שנתיים לאחר מכן, Save Your Kisses for Me ב-1976, ופעמיים נוספות ב-1981 ו-1997. זו הייתה הפעם האחרונה. בנוסף, הגיעו הבריטים למקום השני בתחרות שיא של 16 פעמים.

אז איך מסבירים את הפער בין העוצמה התרבותית של בריטניה (גם היום - עם כוכבים כמו אד שירן, קולדפליי, אדל, צ'ארלי XCX ודואה ליפה) לבין הכישלון המתמשך באירוויזיון? אולי זו בדיוק הסיבה - הבריטים הם כוח תרבותי ומוזיקלי עצום, והם לא מרגישים צורך להוכיח את עצמם ולשלוח את המוזיקאים הטובים ביותר שלהם לתחרות.