קבענו להיפגש מתחת למגדל השעון ביפו. דצמבר, מזג האוויר שמשי ואגלי זיעה שגולשים על המצח. חיכיתי לו וקיוויתי שיגיע לבוש בחולצה קצרה. בכל זאת, אני מניח שהכינו אותו לחורף ישראלי והוא בטח התפלא לגלות שיוכל לפתוח את הבוקר בשחייה כאילו יולי קפץ לביקור. כנראה בגלל זה הוא התעכב קצת, אז הרשיתי לעצמי לגשת ולרכוש לעצמי קפה קר. כשחזרתי, כבר ראיתי אותו עומד שם, לבוש בבגדים ארוכים, מוקף בפמלייתו, ובעיקר לא מושך שום סוג של תשומת לב. יותר מ-35 מיליון עוקבים יש לפרינס רויס ברשתות החברתיות, אבל בישראל הוא צועד כאדם אלמוני, כאילו היה עוד מתמודד שעבר שלב ב"הכוכב הבא". אם הם רק היו יודעים.
הגעתו של פרינס רויס לישראל, כחלק מהקמפיין המבורך של המשרד לירושלים ומורשת תפסה אותי בהפתעה גמורה. נכון, עדיין אין לו מספיק קהל כדי לפתוח קופות בישראל, בטח לא השנה, אבל עצם הגעתו עוררה בי ובחובבי הז'אנר התרגשות רבה. "כל מי שביקר כאן בשנה האחרונה, כמו באלווין ופארוקו, סיפרו על מקום מאוד רוחני", הוא סיפר לי בזמן שצעדנו לתפוס מקום נחמד לשבת בו. "תבין, זה לא משנה מי אתה ולאיזו דת אתה שייך – ישראל הוא מקום מדהים להגיע אליו ואני חושב שכולם צריכים להגיע לכאן".
אז מי אתה, פרינס רויס? חוץ מעשרות מיליוני עוקבים מסביב לעולם, מדובר באחד האמנים הלטיניים הכי מצליחים היום ב"שתי האמריקות" – הצפונית והדרומית. בתור יליד ניו יורק הוא כל הזמן קופץ בין שפות וסגנונות, משתף פעולה עם שאקירה ועם סנופ דוג, עם כריס בראון וחנטה דה סונה. הוא גם אמריקאי וגם לטיני, עושה מוזיקה שחורה ומקשיב למרנגה. ואולי זה בעצם הייחוד העצום שלו – למרות שהוא האמן שהכי מזוהה עם סגנון הבצ'אטה, בסופו של דבר הוא עושה הכל, נוגע בכל ז'אנר ומרגיש בבית תחת כל לחן.
לטובת הישראלים שעוד לא ממש מכירים אותך, תוכל לספר לי קצת על תחילת הדרך שלך?
"ההורים שלי הם ילידי הרפובליקה הדומיניקנית. אני נולדתי וגדלתי בניו יורק, בברונקס – מקום שהיום אני מבין שהוא מאוד דומה לישראל – המון תרבויות, אנשים ואמונות שונות. בתור נער מתבגר זה היה מדהים בשבילי – למדתי אנגלית בבית ספר וספרדית בבית. הייתי מאזין להיפ הופ וארנ'בי, אבל מצד שני גם לבצ'אטה, מרנגה רגאטון וסלסה. כל חיי פגשתי המון סוגים של אנשים וזו אחת הסיבות שבגללן אני כל כך אוהב את ניו יורק – זו עיר שמעניקה לך את הזכות לפגוש את כולם. זה באמת היה מקום מדהים לגדול בו".
אז מאיפה בעצם נובע הקשר העמוק שלך לתרבות הלטינית, מעבר לשורשים של הורייך?
"בצעירותי היינו נוסעים כל קיץ שני לרפובליקה הדומיניקנית למשך חודשיים לבקר את סבתא שלי. בכל הביקורים האלה הייתי מקשיב להמון מוזיקה לטינית ונחשף לקסם של התרבות הזו. נכון, גדלתי בניו יורק ותמיד הרגשתי סופר אמריקאי, אבל בלב אני לגמרי לטיני. זה ממש 50/50 מבחינתי".
מה קרה שם באותם ביקורים?
"זה בדיוק המקום והזמן בו התאהבתי בז'אנר הבצ'אטה. מדובר בז'אנר לטיני עם הרבה תחושות, אופציה להזיז את הגוף והרבה מילים עם משמעות – זה מאוד הזכיר לי את הארנ'בי – זו מוזיקה רומנטית, אבל לעומת ארנ'בי זה סגנון ממש רקיד וזה מאוד משך את תשומת ליבי".
ואז, כשחזרת הביתה לניו יורק?
"תתפלא לשמוע, אבל בצ'אטה הוא סגנון מאוד מאוד פופולרי בניו יורק עם המון מועדונים ותחנות רדיו. כשרק התחלתי, בגיל 16, הייתי מקליט הכל – רגאטון, בצ'אטה, ארנ'בי בספרדית ומה לא. הכל השתנה בגיל 18, אז עבדתי בחנות למכשירי סלולר ומהמשכורת הראשונה שלי שם הקלטתי את האלבום הראשון - בסגנון בצ'אטה כמובן. אחרי זה עשיתי קצת קריוקי ומועדונים וככה זכיתי לחתום בלייבל "Top Stop Music". אבל אם להיות כנה (צוחק) מה שפתח לי את רוב הדלתות בסופו של דבר היה הקאבר שעשיתי ל-"Stand By Me" של בן אי קינג ב"ספנגליש". שם באמת הכל התחיל מבחינתי".
אגב ספנגליש, איפה אתה מרגיש הכי בבית? כשאתה שר בספרדית או אנגלית?
"שוב, זה לגמרי 50/50. אני אוהב מוזיקה באנגלית וספרדית, אני חושב ומדבר בשתי השפות".
וכשאתה חולם בלילה?
"בספנגליש כמובן. שתי התרבויות מאוד קרובות לליבי – התרבות הלטינית מן הסתם יותר קרובה אליי והיא כמובן גם המועדפת עליי. אבל אני לגמרי מרגיש נוח בשתיהן. תראה, בסופו של דבר ספרדית היא הרבה יותר רומנטית – "טה קיירו" לדוגמה מול "איי לייק יו" – זה נשמע הרבה יותר טוב, זה הרבה יותר מדבר אליי. אני גאה שאני יכול לייצג את התרבות ממנה אני ומשפחתי באים, ועדיין לקחת חלק בתרבות האמריקאית. כשאני מסתובב בעולם, כמו עכשיו, אני מרגיש שאני מייצג את ניו יורק וגם את הקהילה הלטינית".
>> בואו לעמוד הפייסבוק של ויוה לה וידה לכל העדכונים
והוא לגמרי מסתובב בעולם. גם אם לא פיזית, המוזיקה שלו נעה בין אסיה למזרח התיכון, בין מועדוני סלסה בתל אביב לכאלה בציריך. למעשה, פרינס רויס הפך לסוג של שגריר הבצ'אטה הכי מוכר היום בעולם, ובשנה האחרונה נראה שתת הז'אנר הזה נמצא בצמיחה אגרסיבית – לראיה הדואט האחרון שלו עם שאקירה, Deja Vu, שעומד נכון להיום על למעלה מ-300 מליון צפיות.
שבוע ימים בילה כאן רויס. עלה לירושלים ושם פתק בכותל, עשה סלפי ממרפסת המלון שלו בתל אביב ונסע לטבריה ונצרת. למרות כל הלוקיישנים המרגשים מבחינתו, נראה שהשיא של הביקור התרחש דווקא על סירה קטנה שלקחה אותו לסיבוב בכנרת. אחרי שהתרשם מהאגם ההולך ומצטמק, הוא ביקש לשמוע קצת מוזיקה ישראלית, קיבל את טודו בום ותל אביב של עומר אדם, ומשם הדרך לפגישה עם סטטיק ובן אל הייתה קצרה מאוד והוא התייצב מאחורי הקלעים של הפסטיגל לפגישה איתם וגם עם עומר אדם. האם נזכה לשמוע בקרוב את אדם נע בין קצב הבצ'אטה לרגאטון?
קראתי שהייתה נקודה בחייך בה נאלצת לבחור בין רגאטון לבצ'אטה, והחלטת ללכת עם הלב לסגנון הפחות מוכר. מתחרט?
"תראה, לא ממש נאלצתי לבחור. לפני שפניתי לבצ'אטה עשיתי המון רגאטון. אם תחפשו טוב ביוטיוב תוכלו לראות סרטונים שלי בתור נער צעיר מחקה את וויסין ויאנדל (צוחק). תמיד הייתי אמן שעושה הכל ומהכל, ופשוט קרה שהפכתי לאמן מצליח דרך הבצ'אטה – הקהל ממש אוהב את הקול שלי בסגנון הזה. אבל היי! אני גם ממש אוהב רגאטון. ממש לאחרונה הוצאתי שיר חדש עם ג'יי באלווין ובאד באני, וזה משהו אחר – קצת טראפ, קצת פופ, קצת אר-אנד-בי. אז אם אתה שואל אותי מה בחרתי? בחרתי במוזיקה הלטינית. בעתיד הייתי רוצה להיזכר כאמן לטיני שנגע בהכל".
זו בהחלט תקופה טובה להיות בה אמן לטיני. מה לדעתך גרם להתפוצצות הז'אנר הזה בשנים האחרונות?
"בכנות, אני לא חושב שהרבה השתנה. זה הכל עניין של גלים – ראינו כבר התפוצצות כזאת בעבר עם ריקי מרטין, ג'יי לו ואנריקה. מוזיקה היא כמו רכבת הרים. כל פעם מגיע וייב אחר. יש דברים שהולכים וחוזרים. כרגע אני חושב שמה שבכל זאת שינה הכל אלו הם שירותי הסטרימינג והיוטיוב - אם פעם תחנות הרדיו היו אלו שקובעות מה נשמע, היום כל אחד יכול לקבוע לעצמו. היום אתה יכול לגור בישראל ולשמוע מוזיקה מפוארטו ריקו. אני גר בארה"ב ויכול להבין מה קורה בלבנון. זה הכל בידיים שלנו – לאנשים היום יש אפשרות בחירה, אז הרבה יותר מהם מגלים את המוזיקה הלטינית - קח שיר כמו דספסיטו לדוגמה – כולם היו נהנים ממנו גם אם הרדיו לא היה מנגן אותו. אני רואה הרבה אמנים לטינים שלא מושמעים בתחנות רדיו אבל זוכים להצלחה היסטרית ומבחינתי זו דרך מדהימה של אנשים לגלות מוזיקה מכל העולם. אני לדוגמה נכנס לכל טבלאות ההשמעות בספוטיפיי ולומד מה חזק בכל מדינה ומדינה".
מי האמנים הלטיניים שהשפיעו על היצירה שלך בתור נער מתבגר ומשפיעים היום?
"מארק אנתוני, הוא אמן טרופי שתמיד הזדהיתי איתו, וגם אנריקה איגלסיאס, חואן לואיס גרה, ג'יי זי, אמינם, מייקל ג'קסון ופרינס. כולם משפיעים עליי עד היום. בצעירותי הייתה לי גם תקופה בה הייתי מאזין המון למוזיקת רוק"
ספר לי קצת על השהות שלך כאן אצלנו, איך אתה חווה את ישראל?
"היום אני סוף סוף מבין למה קוראים לישראל ארץ הקודש. הרגשתי אנרגיה משוגעת בביקור שלי בירושלים. מבחינתי זה לא משנה במה אתה מאמין - אתה חייב להאמין בקסם של ירושלים. אחרי הביקור שלי שם הבנתי שאנחנו כאנושות כל כך מאוחדים, אבל גם כל כך מנותקים אחד מהשני. מדהים היה לראות איך כל הדתות פועלות יחד, למרות השוני בין כולם. ירושלים נותנת תקווה אדירה לעולם, ולבוא לפה לישראל מעניק לך תקווה לעתיד טוב יותר לאנושות כולה. הייתי שמח לחזור לכאן שוב".
לסיום, איפה אתה רואה את עצמך, את הקולגות שלך ובכלל את הז'אנר הלטיני בעוד שנתיים מהיום?
"אני שר בצורה מקצועית כבר שמונה שנים ואני עד לצמיחה האדירה של הז'אנר – זה מדהים לראות את הקולגות שלי גדלים ואיך אמנים אמריקאיים מגיעים בשמחה לעשות איתנו שיתופי פעולה. עשיתי לא מזמן שיר בצ'אטה עם כריס בראון, באלווין חגג עם ביונסה ופארוקו עם ניקי מינאז'. אני חושב שזה נהדר שכולנו חלק מתנועה מצליחה כל כך ואף אחד לא רואה את זה כמלחמה אחד עם השני - כולנו יחד מאוחדים לאותה מטרה למרות השוני בינינו. אני חושב שבעוד שנתיים נמשיך לייצג בכבוד וניצור עוד המון שיתופי פעולה עם אמנים אחרים ומסקרנים".
ישראלים נגיד?
"בטח, שיתוף פעולה עם אמן ישראלי זה משהו שהייתי שמח לעשות".
פרינס רויס הגיע לישראל ביוזמת המשרד לירושלים ומורשת המקיים תוכניות בינלאומית הכוללת סיורים, ימי עיון וכנסים שיופעלו במהלך השנה הקרובה. במסגרת התכנית התארחו בישראל משלחות עיתונאים זרים, משפיעני רשת וזמרים בינלאומיים שיגיעו במטרה להכיר מקרוב את ירושלים ולהפיץ לעולם את הבשורה.