הרבה לפני שקרלוס ויוס עלה על הבמה אתמול בלילה, הייתה זו האירוניה שקפצה לבקר בהיכל מנורה מבטחים; בימים בהם הקשר הישראלי-קולומביאני נמצא במרכזה של סערה שלא יורדת מהכותרות – אחד האמנים הכי חשובים בתרבות הקולומביאנית עשה את כל הדרך ההפוכה מהקאסות והחופים של קרטחנה והגיע להראות לעם ישראל את צדה היפה של המדינה הכי מסקרנת היום בדרום אמריקה; את התרבות והמוזיקה, השורשים והעבר, העתיד והשמחה.
חצי שעה לפני תחילת המופע לא מעט כסאות באולם עוד היו ריקים והחשש מפני סינדרום "ההופעה השנייה של רינגו סטאר בישראל" היה ממשי. קרלוס ויוס יופיע מול חצי אולם? אין סרט כזה. לראות את קרלוס ויוס בישראל זו באמת זכות ומתנה טהורה, וקשה היה להאמין שמי שבאמת אוהב ומחובר למוזיקה הלטינית יוותר על התענוג הזה. ואכן – דקות לפני שהוא עלה לבמה אפשר היה להסתובב לכיוון הקהל ולראות שהחשש התפוגג – נכון, לא היה כאן סולד אאוט היסטרי, אבל קרלוס ויוס הופיע אמש מול היכל כמעט מלא לחלוטין, ומה שבטוח הוא שבכל הקשור לאנרגיות (שלו ושל הקהל), זה הרגיש כאילו ההיכל היה מלא עד אפס מקום.
נכון להיום ויוס צפוי להיות האמן הלטיני הגדול האחרון שיופיע כאן בישראל עד סוף 2018, הדובדבן שבריבת החלב אם תרצו. אחרי מאלומה ואנריקה, ואחרי שנת ההופעות הפסיכית של 2017, זה היה רק עניין של זמן עד שגם הוא יגיע לכאן. אין ספק שמועד ההופעה, אחרי שנה וחצי של אינספור הופעות לטיניות, קצת פגע במכירת הכרטיסים וההיענות של הקהל הלטיני שארנקו הפך לכבד עליו בתקופה האחרונה הייתה רגועה יחסית; לא מדובר כאן בסמל מין כמו מאלומה או באייקון פופ כמו אנריקה – קרלוס ויוס הפך למיינסטרים עולמי רק בשנתיים האחרונות, ומה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שהוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
את ההופעה הוא התחיל עם 4-5 שירים שהם קלאסיקות קולומביאניות שרוב הקהל הישראלי לא ממש מכיר; שירים כמו Pa'Mayte או El Pollo Vallenato כנראה לא מתנגנים כאן במועדוני הסלסה והרגאטון, אבל בשביל הקהל הקולומביאני, זה ששלט אתמול על היציעים באולם זה היה יותר ממספיק – זריקת אנרגיה מהאדמה האהובה שהם השאירו מאחור. ראיתי בקהל נשים מבוגרות מזילות דמעה וגברים בגיל העמידה רוקדים עם הנכדים שלהם עטופים בדגלי קולומביה. זה היה יום חג ליוצאי קולומביה בישראל, ואת ויוס זה מה שמעניין. לפתוח עם הלהיטים הכי גדולים של השנים האחרונות? פחות לחוץ לו.
אבל אז הם הגיעו; Fruta Fresca, הקלאסיקה העל זמנית שלו שמתנגנת כאן בכל חתונה שנייה מאז שנות ה-90', Ella Es Mis Fiesta המושלם ו-El Filo De Tu Amor העדכני שמראה שויוס אולי 30 שנה בתחום – אבל הוא נשמע רלוונטי מתמיד. כניסתם של שלושת השירים האלה, המיינסטרים של ויוס, בישרה שמכאן ההופעה הולכת רק להתרומם והאנרגיות טיפסו ככל שהתקדם הזמן. על במה עם ויוס היו לא פחות מ-15 נגנים וזמרות ליווי; גיטרה קלאסית ובס, תופים ומערכת כלי הקשה מפוארת, חלילים שונים ומה לא. אבל מעל כולם בלט הכוכב הכי נוצץ של הערב – האקורדיון. אותו צליל שכל כך מאפיין את ויוס וגורם לקרביים של כל אדם נורמלי לרקוד בטירוף.
>> בואו לעמוד הפייסבוק של ויוה לה וידה לכל העדכונים
לפרקים, זה היה נראה שנגן האקורדיון המוכשר של ויוס הוא הכוכב האמיתי של הערב – הוא קיבל המון "זמן מסך", החליף אקורדיונים בקצב, הרים וטיפס, ניגן ושלט בערב. ויוס נחשב לאמן הווז'אנטו (סגנון מוזיקה קולומביאני שורשי) הכי מוכר ומוצלח בעולם, והאקורדיון הוא הכלי הכי פופולרי בז'אנר. השילוב בין השניים, בטח בהופעה חיה, כבר היה סוג של אורגזמה שורשית גם למי שלא נולד בסנטה מרתה או מדיין ולא הצליח להפסיק לזוז. בכלל, לעומת לא מעט אמנים שנשענים על פלייבק, ויוס שר הכל בלייב, ולפרקים הוא נשמע טוב יותר מהקלטות האולפן שלו. הישג די נדיר, בטח עם רמת הסאונד הבעייתית ממנה סבלו אלו שישבו אמש קרוב לבמה.
ואז הגיע רייכל
לקראת אמצע המופע, ממש בשיאו, ויוס הזמין את עידן רייכל לדואט פסנתר. אין ספק שהחיבור בין השניים הוא טבעי ומרגיש נכון. הבחירה שלהם לשיר שיר שקט ולא מוכר קצת פגע בקצב ההופעה וגרמה לאנשים לתפוס רגע של מנוחה, אבל זה היה מרגש לראות אותם יחד. ויוס לא יודע יותר מדי אנגלית, כמעט ולא מתקשר מעבר לשפת אמו (כך לטענתו) – כך שהחיבור עם רייכל היה 100% נקי ומוזיקלי. הבחירה בשיר אמנם הייתה בעייתית, אבל באמת שהכל נסלח - בטח אחרי שרייכל נשאר לשיר נוסף, תפס אקורדיון וחגג כמו כל הקהל מולו.
מכאן זה רק הלך והתרומם. דגלים של כל מדינות דרום אמריקה הונפו באוויר, דגל ישראל חגג עם ויוס על במה והלהקה המצוינת שלו לא הפסיקה לנגן בהרמוניה נהדרת בזמן שהחיוך לא ירד מפניו. הלהיטים הגדולים שלו, אלו שהקהל הישראלי מכיר היטב נורו בזה אחר זה; Volvi A Nacer הקלאסי שגם זימן לבמה גבר צעיר שהציע נישואים לזוגתו, La Foto De Los Dos הסופר רומנטי, ושיר האהבה הכי יפה שמישהו כתב אי פעם למדינה בה הוא נולד – La Tierra Del Olvido. ויוס חגג את השורשים שלו, את המולדת שלו ואת עצמו מול קהל שבוי שהגיע מאוהב ויצא בקראש מוחלט.
ירידה קצרה להתרעננות וחזרה לבמה על אופניים. הרגע הכי גדול של הערב הגיע – הדואט עם שאקירה La Bicicleta – השיר לו חיכו כולם. כאן כבר באמת שאי אפשר היה לעמוד באנרגיות ששטפו את ההיכל. הקרנבל היה בשיאו, אנשים לא הפסיקו לרקוד וזו פשוט הייתה חוויה מוזיקלית באמת יוצאת דופן. מדהים לראות איך ויוס התקדם בשנים האחרונות יחד עם המוזיקה הלטינית כולה ולא נשאר מאחור כמו אמנים רבים בגילו. בעוד ארבע שנים הוא צפוי לחגוג את יום הולדתו ה-60, אבל כשמסתכלים עליו, על מה שהוא מביא לבמה, זה נראה כמו אמן בתחילת דרכו. חוויה של ממש.
היה ערב גדול אתמול במנורה מבטחים, ערב נוסטלגי ועדכני, שמח ולטיני, ומי שיצא אתמול מההופעה יכול להגדיר אותה בקלות כאחת ההופעות הלטיניות הכי טובות שנחתו כאן בישראל מאז ומעולם. לא פחות.