דודו אהרון, אביב גפן
עולמות שונים, אמהות שונות. דודו אהרון ואביב גפן | צילום: שרון רביבו, ליאור רוטשטיין

בקיץ שעבר הזדמנתי לאמפי קיסריה, למופע של כוכב מוזיקה ים-תיכונית. שדרן רדיו אחד (נחשו מי), מתחנת רדיו אחת, שהעבירה את המופע בשידור חי, ניגש אלי עם המיקרופון, ובלי להכין אותי מראש שאל: "תגיד, אתה אוהב מוזיקה מזרחית?". עניתי שכן. ואז הוא אמר: "אבל אתה אשכנזי!". יא ווראדי, איזו פאנצ'יה. נזכרתי בסיפור הזה כשאייל גולן אמר ש"האשכנזים בתקשורת" עשו לו עוול. נזכרתי בו כשצפיתי בשלושת פרקי הסדרה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות". נזכרתי בו כשמפסטיבל הפסנתר מסרו בהתנשאות לזמרים הים תיכוניים שמרגישים מקופחים, ש"בשנת 2014 הדיון על מוזיקה מזרחית הוא לא רלוונטי". נזכרתי בו גם אתמול ושלשום, כשהתפוצץ הסכסוף החדש שמסעיר את הביצה - אביב גפן מול דודו אהרון.

אין קיפוח. לכאורה

מכל תחומי החיים, נדמה, לכאורה, שתחום המוזיקה הוא זה שבו לציבור ה"מזרחי" (לא עדיף "יוצאי המזרח התיכון וצפון אפריקה"?) יש את הכי פחות סיבות להרגיש מקופחים. כבר חמש שנים שהמוזיקה ה"מזרחית" (לא עדיף "ים-תיכונית", או "ישראלית מסולסלת"?) היא הסגנון שמוביל כאן, בטוח שמבחינה מסחרית, ובחלק מהמקרים גם תקשורתית ותרבותית.

השנה כולם דיברו על כך ש"המזרחית בירידה", ש"אייל גולן התרסק" וכו'. אבל כשמסתכלים אחורה על השנה רואים שגולן מילא פעמיים את בלומפילד עם שרית חדד והביא מאות אלפים לסיבובי חורף וקיץ, שמשה פרץ יושב כבר שלוש שנים ברציפות בפריים טיים של ערוץ 2 ומילא פעמיים את היכל נוקיה במופע ענק, שעומר אדם הפך להאוס-הולד-ניים, ששלומי שבת, מרוב שהוא קונצנזוס, כמעט פתח את פארק הירקון, שליאור נרקיס ממשיך להצטיין, שדודו אהרון החזיק על גבו ריאליטי, שקובי פרץ חזר, שעופר לוי חזק, שמאור אדרי ממריא, שרביבו לא עוצרים, שמרגול מתקאמבקת עם זהבה בן ובלעדיה, שרגב הוד נהיה "כמו כוכב", שכוחות חדשים כמו איתי לוי, פאר טסי ומתן גלילוב מחדשים את השורות, שדיקלה פורצת לתוך המיינסטרים דרך חברת תקליטים גדולה. באמת שלז'אנר הים תיכוני אין על מה להתלונן, גם השנה. אפילו השנה.

פסטיבל הפסנתר המזרחי
הכוכבים הגדולים לא באו. פסטיבל הפסנתר המזרחי | צילום: אילן פולישוק, בטריבונה

את כל הזמרים האלה, אגב, לא מצאתם ולא תמצאו במחאה המזרחית נגד פסטיבל הפסנתר. השמות הכי גדולים שם היו אלי לוזון, נסרין קדרי, מאור אשוואל ואתי לוי. והסיבה מובנת - אם אתה מצליח בזכות עצמך, אין טעם להתלונן על קיפוח בפני הממסד. אתה כבר לא צריך את הממסד. הממסד כבר בא אליך ומבקש אותך. כי בדיוק כמו שאמר אסף אטדגי ב"ערסים ופרחות" - היום כל אחד הוא העורך המוזיקלי של עצמו, בטלפון הפרטי שלו, והרייטינג שמייצרים "השטח" ו"העם" והרשת, משפיע על הטלוויזיה והרדיו, ולפעמים יותר חזק מהם. ומי שמצליח להיות נאהב על ידי ההמונים, לא צריך את החיבוק של עירייה כזו או אחרת בפסטיבל כזה או אחר (אלא אם כן מדובר ביום העצמאות, ומשלמים ממש טוב). ברור שעבור זמר כמו ישי לוי או משה פרץ, מופע בפסטיבל הפסנתר הוא תו תקן של איכות, בדיוק כמו שכניסה כמעט אוטומטית שלהם לפלייליסט של גלגלצ, היא סוג של תו תקן, כי אותו ממסד "אשכנזי" (לא עדיף "אליטה ישנה"?) החליט שאתה תהיה עלה התאנה שלו באותו הרגע. אפשר להצליח גם בלי החיבוק של אותו ממסד, אבל נחמד שבעתיים להרגיש הוא מקבל אותך.

עלבונות צורבים

יש כאלה שעבורם אותה קבלה של הממסד הפכה לשאיפה גלויה, ולכן גם יש עלבונות שצורבים מאוד, אפילו אם אתה מצליח בטירוף, כי מסתבר שיש מחסומים שגם נובו-נסיכים לא יכולים לעבור. דודו אהרון הוא הדוגמה הכי מובהקת לכוכב מוזיקה ישראלי שהצליח ללא עזרת גלגלצ, התחנה הכי פופולרית על הסקאלה. השיר היחידי שלו שנכנס לגלגלצ היה "תגידו לה", וגם זה לתקופה קצרה בלבד, ורק כשהפך ללהיט-מדינה, לא היתה לתחנה הצבאית ברירה, והיא שידרה אותו משך כמה שבועות. אהרון, שנבחר אז ל"זמר השנה" של ערוץ 24, אף ניסה להקים מחאה מול הבניין ביפו. השיר השני שלו שהושמע בגלגלצ היה הדואט עם אייל גולן, אבל זה באמת לא חוכמה גדולה. לעומתו, אביב גפן הוא האמן הישראלי שהושמע הכי הרבה בגלגלצ בעשרים שנות קיומה. יותר משלמה ארצי, יותר מאריק איינשטיין ז"ל, יותר מ"יקירי פלייליסט" אחרים כמו עברי לידר, אביתר בנאי ועידן רייכל. לא סתם פתח גפן את חגיגות עשרים השנה לתחנה (בביצוע ל"סע לאט" של אריק איינשטיין, כמובן).

מירי מסיקה במופע השקה במשכן
"מאמי, מה נהיה ממני?". מירי מסיקה | צילום: ענבל צח

הפער הזה, בין החיבוק הענק שמעניקה התחנה הכי מצליחה בישראל לאמן כמו אביב גפן, מול ההימנעות המופגנת שלה מאמן כמו דודו אהרון, עולה בקנה אחד עם ההתנשאות המביכה של גפן כלפי אהרון סביב השיר "אמא יקרה". ההתעלמות של גלגלצ, וההתנשאות של גפן, מראות שהפערים התרבותיים כאן עדיין קיימים, בין מי ששר "אמא יקרה" לאמא שלו ובוכה מרוב התרגשות, למי שמסוגל לשים את אימו בתוך ארון קבורה ולשיר שהוא בוכה על הקבר שלה.

אמא יקרה? למי?

גם דודו אהרון וגם אביב גפן אוהבים את אמא שלהם, אבל אהרון מוכן לנשק לה את הידיים על כל מה שעשתה בשבילו ובשביל אחיותיו, ואביב גפן קובר את אמא שלו כחלק ממרד נעורים, וסוגר איתה חשבון על כל מה שלא עשתה בשבילו. אצל דודו אהרון הבית ה"מזרחי" (תימן שוכנת מזרחית לקרית עקרון) הוא מקור החום, האהבה, הנתינה, המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים, היא מקור הכוח, אליה תמיד חוזרים. אצל אביב גפן ה"אשכנזי" הבית קר, המשפחה לא מתפקדת, האבא (היה) אלכוהוליסט, והאמא מתקשה לספק את החום והאהבה הדרושים. עבור אחד אמא והבית הם "הרחם החם" שהוא תמיד ישתוקק להודות לו, השני בורח מהבית כי הוא לא סובל את מי שנמצא בו, ולא סולח לאמא. שני אמנים, שתי אמהות, שני בתים, שני הפכים, "מזרחי" ו"אשכנזי", בית"ר והפועל, גולני וצנחנים, וים של דמעות וסטריאוטיפים, כאילו רון חכלילי עולה להדרן במופע "ערסים ופרחות".

בסכסוך גפן-אהרון, בקליפת אגוז, מקופלות שתי תפיסות עולם כמעט מנוגדות, שני ארכיטיפים שמסמלים את ההבדלים התרבותיים שעדיין קיימים בחברה הישראלית. יש כאן פער, שעדיין כואב לכמה אנשים, שמתקשים לקבל את קיומה של תרבות אחרת לצד זו שלהם. הפער הזה אומר שגם אם כולם מופיעים בקיסריה, נוקיה והיכל התרבות, וכולם מככבים על המסכים הכחלחלים באולפנים הנוצצים, ואפילו מיוצגים אצל אותם יחצנים, עדיין יש כאלה שקרובים יותר לצלחת, אבל לא יודעים לכבד אחרים, ויש כאלה שעדיין צריכים להיאבק על מקומם, על ההכרה בהם, על תרבותם.

עומר אדם בהאנגר
כמה לירדים מסביב. עומר אדם | צילום: שרון רביבו

קו ברור מחבר בין הראיון שערך אביב גפן (והוא עצמו יגיד לכם כמה אני מעריך את המוזיקה שלו) עם גילי ארגוב, והסכסוך שלו עם אייל גולן, לבין ההתנשאות שלו כלפי השיר של דודו אהרון. וזה לא משנה אם גפן הוא במוצאו רבע סורי. גם אם היה חצי מרוקאי זה לא היה משנה. כי המוצא העדתי כאן הוא רק הרקע, אבל לא העיקר. גפן מתנשא על אהרון כי הוא לא מסוגל (או לא רוצה, או לא מנסה, או נכשל) להבין ולהפנים את המשמעות התרבותית של מושגים כמו "אמא", "בית של אמא" ואפילו "אוכל של אמא", שאומרים כל כך הרבה, לכל כך הרבה אנשים. אם לפני עשרים שנה אחד כמו גפן היה רואה אחד כמו אהרון ברחוב הוא היה מסנן לעצמו "איזה ערס" וממשיך ללכת. היום הוא מקבל את השיר שלו לתוך הפנים בטלוויזיה, בתוכנית שבה הוא מרגיש כמו מלך, ומגיב בהתנשאות. חותך את השיר של אהרון, מזלזל בטקסט, במילים, במשמעות שלהן, יהיו כאלה שיאמרו אפילו במסורת, אפילו במצוות כיבוד אב ואם. אז מי פה בעצם חסר כבוד, זה שמוכן לנשק לאמא שלו את הידיים, או זה שטוען שמדובר בהגזמה רדודה? זה שנזהר מעימותים עם קולגות כמו מאש, או זה שתמיד אומר בדיוק מה שהוא חושב בלי לדפוק חשבון לאף אחד? מי פה הערס?.

בין אמנות להמונים, ליצירה עממית

מצד שני, אני לא יודע אם אביב גפן אשם במשהו. הוא כבר בן ארבעים ואחת, נצר לשושלת אולי הכי אליטיסטית שהיתה בישראל, וככה חינכו אותו. שיש שירה ואמנות, ויש יצירה עממית שנועדה להמונים. החוכמה של גפן היא שהוא הצליח לגרום להמונים לאהוב את האמנות שלו. החוכמה של דודו אהרון היא שהאמנות שלו היא בחלקה עממית ומדברת לקהל בגובה הלב. המטרה צריכה להיות לנסות להכיל את שתי האסכולות האלה ולקבל את שתיהן, או לנסות לחבר ביניהן. זמרת כמו מירי מסיקה, למשל, תשיר באותה הופעה גם "תודה על החיים" של מרסדס סוסה, וגם "מאמי, מה נהיה ממני?", ובשניהם היא תצא מלכה, לא פרחה. או עומר אדם, שהביא את הקרוס-אובר של חייו, כשהקליט את "תל אביב" בלי לדעת בכלל מה אומרת המילה "לירדים", ויצר שיר שהוא המנון גאווה אמיתי. אבל בגלל שהשיר קליט בטירוף ואדם הוא אחד מסמלי המהפכה הים תיכונית (אמא שלו כינתה אותו "ערס מתורבת"), "תל אביב" נהיה להיט-מדינה וילדים בפריפריות שחולמים על תל אביב, שרים אותו מבלי להבין על מה הוא באמת מדבר ולמה הוא נועד במקור. אם חולדאי יארגן איזה יום הולדת 105 לעיר, תהיו בטוחים שאדם יופיע עם ההמנון הזה על הבמה המרכזית.

בסוף שנת 2014 המוזיקה הישראלית, התרבות הישראלית, ממשיכה להשתנות תוך כדי תנועה. מאחורי הקלעים פועלים כוחות ורוחשים מאבקים. יש עדיין הרבה מאוד אנשים, בתוך תעשיית המוזיקה והתרבות, שבזים לאותם "ערסים ופרחות" ולנציגים שלהם במיינסטרים ומחוצה לו. הם יודעים שבהרבה מקרים, כמו שאמר אסף אטדגי בעוד אבחנה מדויקת, "בלי ערסים אין רייטינג" (לא בכל המקרים, יש יוצאי דופן), ומוכנים לא מעט פעמים לוותר על רייטינג בשביל להישאר "נטולי ערסים", בשפתם. ברור שפסטיבל הפסנתר יסתדר גם בלי זמרים ים תיכוניים. ברור שגלגלצ תמשיך להסתפק בעלי תאנה כאלה ואחרים. וברור גם שאביב גפן ימשיך להתנשא על אנשים שקשה לו להבין את התרבות שלהם, שקצת שונה משלו. אני רק מקווה שבפעם הבאה לא ישאלו אותי אם אני אוהב מזרחית למרות שאני אשכנזי.

קבלו את אסף אטדגי
"בלי ערסים אין רייטינג". אסף אטדגי | צילום: אורטל דהן