אז איך אני מרגיש בימים אלו? ובכן, אלו ימים מוזרים, סופר מוזרים. היום שרתי עם נועם ודניאל, שני הגדולים שלי, שירים מתוך הכבש ה-16 בשעת ההרדמה של בארי הקטן. זה קרה כי הוא ביקש שכולנו נרדים אותו.
זה היה אולי אחד הרגעים הכי נעימים ומפוקחים בחיי, וזה לא קרה אף פעם לפני כן. הגדולים לא היו מסכימים לבקשה כזאת - אבל עכשיו הכל שונה. כולם ביחד כל היום, לא יוצאים, חיים כגוף אחד, מתקרבים אחד לשני, לאט לאט נושרים העיסוקים הרגילים ונוצר צורך אמיתי, מהותי ופנימי להיות יחד. להיות קרובים.
אני זוכר את חווית הגורל המשותף, המשפחתיות, סדר העדיפיות שמשתנה והופך ברור יותר ומוחלט ממלחמת המפרץ. אבל עכשיו זה שונה וזה בכל העולם. אף אחד לא יודע באמת במה מדובר ומה הולך לקרות. לא רואים את האויב ואי אפשר לדון איתו על שום נושא. לי אישית אין מושג אם מפחידים אותי או שומרים עלי - ובכל מקרה אני רק בורג שמנסה לפעול על פי ההוראות.
כל ההופעות שלי בוטלו ורוב הההקלטות נדחו. זמן הקורונה ביטל את המגע הפיזי והקרבה הגופנית. בתקופות חרדה ולחץ, אנשים מתקרבים ומרגיעים במגע יד על הכתף - אבל שני מטר זה העניין עכשיו - לא חיבוק ולא לחיצת יד. כל אחד הוא מערכת סגורה ללא מגע יד אדם.
וזה גם מצטלם נורא. תמונות של ארונות קבורה מאיטליה, רחובות ניו יורק השוממים, בספרד שוכבים חולים במסדרונות בתי החולים, מאות מתים ביום, העולם בהיסטריה מוחלטת וכל הפרשנים מפרשנים את עצמם לדעת ומצטטים חלקי אינפורמציה שהצליחו לגרד אלוהים יודע מאיפה.
למרות זאת, התחושה בפנים היא שונה, ממש שונה מהתמונות והפטפטת ואיך שהשכל תופס את זה: יש לי זמן לנשום, אני הרבה יותר ממוקד, אני אוהב לקום בבוקר ולא להשפך לתוך הג'ונגל הזה שכאדם בוגר אין לי ברירה אלא להיות חלק ממנו. צריך לתקשר, צריך להיות בנמצא, צריך גם להיות במקומות הנכונים, לראות את הדברים הנכונים, צריך לכבוש ולהשיג, לייצר משהו.
עברו שלושה ימים עד שהתרגלתי לתדר החדש הזה. נשמתי קצת, הסתכלתי רגע מסביב ושמתי לב שהכל משתנה בכל רגע; אני נמצא עם אלו שחשובים לי באמת, רואה כמה הכל שביר, כמה החיים עצמם שבירים, ומתפתחת יראה - יראה כלפי העדינות שבחיים וכלפי הפלא שהם, ואז אני גם עדין יותר אל עצמי, אל הצרכים והמחשבות שלי. אל הקיום שלי.
על השיר החדש שלי, "אין שקט", שיצא לפני שבוע, עבדתי כמה חודשים. כשהייתי מבסוט מהתוצאה - פרצו ימי הקורונה, וביחד עם המשבר פוליטי שמרחף מעלינו כל כך הרבה זמן, היה נראה שזה לא ממש זמן טוב לשחרר שיר חדש וכדאי להמתין עד שיחלוף זעם.
אבל אז, לאט לאט, בתוך מצב הרוח הביתי והמשפחתי שהתחיל לחלחל פנימה, ובזמן שהתמונות מהמסך המשיכו לבעור ולעורר חרדה - החל להיווצר אצלי גם שקט פנימי, רוגע ופוקוס. המילים של מאיר גולדברג שמדברות על דאגת של אבא לבת שלו, התחילו לקבל רבדים נוספים, ואז הבנתי שההיפך הוא הנכון - זה זמן מעולה להתחדשות וליצירה - ויש לי מעוף גדול יותר, ויותר מקום בלב.
"אין שקט" הוא חלק מאלבום חדש שמאיר גולדברג האהוב ועבדכם הנאמן עובדים עליו כבר יותר משנה. אלבום סיפור שחלקו נטוע במציאות וחלקו פנטזיה. הקורונה, ללא נשק גרעיני וללא טילים ארוכי טווח, הפכה את החיים של כולם, ומשהו אומר לי שזאת הזדמנות להסתכל פנימה, לנקות את הסביבה שלי לא רק מהחיידק גם מדיבור לא יפה, מדברים שמורידים אותי ומפוליטיקה מכוערת. כן, נראה שצריך היה משהו שידחוף אותי לפינה בשביל להתפרק מהנשק.