עוד לא ברור מה יהיו הנזקים הכלכליים של משבר הקורונה, אבל כבר עכשיו ברור שהם יהיו מרחיקי לכת, ושהמוזיקאים הולכים להיפגע מהם באופן אכזרי במיוחד.
ההופעות, שמהוות את הבסיס הכלכלי לרוב המוזיקאים בעידן הסטרימינג, נעלמו מהשטח עוד בתחילת מרץ ועל פי הערכות שונות הן לא אמורות לשוב עד סוף שנת 2020 במקרה הטוב, ושלהי 2021 במקרה הרע. המוזיקאים, בהיעדר אופציה להתקהלות, יצטרכו למצוא דרך חדשה להגיע לקהל, לעשות כסף ולהמשיך ביצירה. ויש מגזר אחד של מוזיקאים שעשוי, אם יפעלו נכון, להצליח בעולם החדש הזה יותר מכל מגזר אחר.
מבחינות רבות, ז'אנר הראפ בנוי אינהרנטית להתמודד עם הבידוד החברתי שאנחנו חווים כעת. היו מי שזלזלו בראפ על כך שהוא ז'אנר שלא נשען על כלים חיים ונגנים, על כך שכל ילד עם מחשב פשוט ומיקרופון יכול לכתוב, להפיק, להקליט ולשחרר שיר ראפ בתוך 24 שעות, על המיידיות, הקלות והפשטות של יצירתו.
הדברים האלו, שנתפסים אצל חובבי מוזיקה מסוימים בתור חיסרון, הפכו ברגע ליתרון אולטימטיבי. בזמן שמוזיקאים רבים מנסים לקבוע סשנים בזום ולסנכרן בין ערוצי תופים וגיטרה, הראפרים כבר מסיימים אלבום עם הקלטות דרך הוואטסאפ.
נכון לחודשיים האחרונים, אנחנו עדיין רואים אלבומים רבים שיוצאים לאוויר העולם, אבל אלו אלבומים שהוקלטו לפני העוצר העולמי, שבמקסימום עברו שיופי הפקה אחרונים בימי הסגר. מתישהו, ולא בעוד הרבה זמן, מאגרי המוזיקה שהייתה גם ככה אמורה לצאת הולכים להצטמצם, והעולם עדיין יצטרך מוזיקה חדשה. לעזאזל, הוא אפילו יצטרך אותה יותר מתמיד.
תפקידה של המוזיקה הוא לאוורר את החרדות האנושיות, לעזור להתמודד - בין אם בישירות, בהסחת דעת מצחיקה, ברגישות או בשחרור קיטור - עם המציאות הקשה. ובימים של מציאות קשה מתמיד, אנשים עדיין יחפשו איזה אלבום טוב לשמוע או שיר טוב לרקוד איתו.
ובמצב ההזוי שנוצר, וכנראה לא הולך להשתנות בקרוב, זה בדיוק הזמן עבור הראפרים. כולם תקועים בבתים ומחפשים איך לשרוף את החל"ת או הלחצים, רוצים איזה קול שיעזור להם לעבד את ההזיה הזו. והראפ, על מיידיותו והישירות שבו - הוא קנבס אידיאלי לדבר על העכשיו.
השפה הישירה שלא דורשת עומס מטאפורות מטשטשות נותנת לראפרים לפרוס נושאים אישיים כמו שברון לב בחסות המשבר העולמי, נושאים כלכליים כמו משבר העצמאים או אפילו שיר שנאה לסימן הזה על הפנים שנשאר מהמסיכה. זה לא משנה: בראפ אפשר לדבר על הכל, ובמיוחד על מה שקורה עכשיו. צ'אד די מפאבליק אנאמי אמר ש"ראפ הוא ה-CNN של הרחוב", אבל זו רק מטאפורה, כי הרחוב עליו הוא מדבר זה האנשים, הקהילה. ראפ הוא למעשה ה-CNN של האנושות.
למעשה, אפשר לראות כבר עכשיו ראפרים שמתחילים להתעורר על המצב החדש. כבר לפני חודש שחרר ראפר הדריל Psychs את השיר "Spreadin'" שמתאר את הלחץ מהשינויים בעולם, מפציר באנשים לנהוג לפי כללי הזהירות החדשים ואפילו עוקץ את בוריס ג'ונסון על הטיפול שלו במשבר.
כמוהו עשה גם הראפר הקנדי Dex שבחר לשחרר מסר מאחד בשיר "Coronavirus State Of Emergency", וגם בארץ ראפרים כמו לוקץ' ("קורונה"), פאנצ'ו וקארמה ("כולם בבתים") או נטורל וסבסטיאן ("וירוס") שחררו כולם שירים שמתייחסים למצב, כל אחד מהזווית היחודית שלו. קול הרחוב. וזה עוד לא הכל. לאה לב (כן, הקומיקאית) הוציאה EP בזק יחד עם המפיק אדם וולינגסטיין, והראפר הותיק אורטגה עומד להוציא בימים הקרובים אלבום חדש שהוקלט ברובו בבידוד.
לא סתם ההיפ הופ הוא הראשון במחנה המוזיקל. זה לא רק הקלות שבה אפשר ליצור את המוזיקה, העצמאות הרבה שיש לאמנים או הדיבור הישיר – התמודדות שכזו היא עצם האתוס של הז'אנר. הרי היפ הופ נולד כדי לקחת סיטואציה מחורבנת ולהוציא ממנה את המיטב, וזה רלוונטי בין אם אנחנו מדברים על מאבק חברתי של אפרו-אמריקאים ברחובות או בין אם נלחמים באיזו מחלה שבאה מסין.
עם כמה שהמצב מבאס, הוא גם תמיד מספק הזדמנות חדשה, וראפרים צריכים להיות הראשונים לקפוץ עליה. זה לא הרבה, אבל זו פיסת אופטימיות מאוד נזקקת דווקא עכשיו.