אני חושב שתמיד הייתה לי גיטרה ביד, יושב ומנגן שירים שאני אוהב וכך מבלי להתכוון התחיל להיווצר לו לחן שלאט לאט קרם עור וגידים, והפך לשיר שהוא כולו שלי. משיר שלי, שכתבתי לעצמי, מבלי להתכוון כמעט, הוא הופך גם לשיר של אחרים, מרגש אותם, משמח אותם, נוגע בהם, פורץ את גבולות השלי והופך לנחלת הכלל. זה נס שקורה כל פעם מחדש ואני נפעם ממנו. השנה האחרונה הייתה המרגשת והמסעירה בחיי. המוזיקה שלי יצאה לעולם לחפש לה אוזניים חדשות ולבבות אחרים. אנסה להסביר קצת איך זה מרגיש, מקווה שאצליח.

את אור בהיר, המפיק המוכשר של האלבום שהוא גם חבר טוב הכרתי בגיל צעיר. אור עבד בחנות המוזיקה של הוריי בנהריה, ובין מכירת תקליט לגיטרה קיבל תפקיד נוסף, לעשות עליי בייביסיטר בילדותי. כשגדלנו, כתבתי את השיר הראשון שלי "Trouble", שלא במקרה הוא גם השיר הפותח באלבום. השמעתי לו סקיצה של השיר, אור האזין, שתק, ואחר כך אמר: "תשמע, אנחנו הולכים לעשות אלבום". כך יצא שכמו בילדותי, גם בבגרותי, אור קצת עושה עליי בייביסיטר, מקשיב, מדריך ותורם לי מהידע והכישרון שלו.

קבענו פגישה באולפני פלוטו, בהם הקלטנו לבסוף את האלבום במלואו. אני זוכר את הרגע בו ירדתי לאט לאט במדרגות, וחושב האם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים? הייתי רגע אחרי השחרור מהצבא, חשבתי על לימודים, חשבתי על טיול אחרי צבא, חשבתי... אבל המוזיקה בערה בעצמותיי וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות ועם זה אלך עד הסוף.

נכנסנו לאולפן. שיר אחר שיר, לאט לאט, למדתי המון על עצמי, ומהי המוזיקה עבורי. תהליך העבודה על האלבום היה מרתק, אולי הדבר הכי אינטנסיבי פיזית ורגשית שעברתי עד אז. דני אלמוזלינו, נגן הבס שאיתי מהיום הראשון ואני הרכבנו להקה, שון עדי אחותי היקרה היתה קובעת לנו הופעות והיינו נוסעים, פשוט נכנסים לאוטו ונוסעים, לכל מקום שרק נתן לנו במה.

לא אשכח את ההופעה הראשונה שלנו. הגענו למקום וההגברה היתה איומה. דני ואני נשמנו עמוק ואמרנו ש-יאללה, הולכים על זה. הקהל היה מורכב ברובו מסטודנטים שהגיעו למקום במקרה כנראה, והם התעלמו מאיתנו לחלוטין. הגדילה לעשות מישהי שלא הפסיקה לדבר כל ההופעה בקול רם, יכולתי לשמוע אותה, בחרתי להתעלם. בסוף ההופעה לא קיבלנו תשלום, אבל לא היה לי אכפת, לא באתי בשביל הכסף, באנו בשביל המוזיקה, רצינו שישמעו אותנו. אני בוחר ללמוד מסיטואציות כאלה, להתחזק מהן. אומרים שמה שלא הורג מחשל? ובכן, בשלוש השנים האחרונות בהחלט התחשלתי.

גיבשנו את הלהקה הנוכחית, חבורת אנשים מוכשרים ובעלי לב ענק (אור בהיר - גיטרה, אביב ברק - תופים, חיים מור אלגריסי - קלידים) שהפכו למשפחה שלי, וחווים יחד איתי הכל. לאט לאט, בעבודת נמלים עיקשת, גם כששאלו את אחותי "מי זה עומר נצר? הוא יביא קהל"? היא הצליחה לשכנע אותם, אספנו קהל, כל אדם שמצטרף וקונה כרטיס ובוחר לבוא להופעה שלי, זו זכות עבורי, מציף אותי אושר.

לפני שנה יצא אלבום הבכורה שלי "Goodbye Song". השקנו אותו בהופעה חגיגית בנובמבר, ואירחתי בהופעה את גבע אלון ועמיר לב, שני מוזיקאים שאני מאוד אוהב ומעריך. היתה חוויה עוצמתית מאוד, השירים החלו לצאת לרדיו וקיבלו תגובות יפות, התרגשתי מאוד מהפידבקים והתמיכה. לא מובן מאליו שזמר צעיר באלבום בכורה זוכה לתמיכה כזו. אני עדיין מתרגש כששומע ברדיו שיר שלי, ממש כמו בפעם הראשונה.

בין ההופעות אני מרבה להתאמן ולשפר את כישורי הנגינה שלי, אני שומע המון מוזיקה, חשוב לי לפתוח את הראש לז'אנרים שונים. אני אוהב מוסיקה ואוהב את מה שאני עושה. הרגע המאושר בחיי היה כשיצא האלבום והחזקתי אותו ביד. הרגשתי כל כך גאה, כאילו נולד לי תינוק. היה לי חלום להוציא את האלבום על גבי תקליט, חלום שהגשמנו ואכן בהופעה החגיגית הקרובה בבארבי ב-22.10 יימכר גם תקליט. לא יאמן.

אני ממשיך להופיע ונותן תמיד את הטוב ביותר שאני יכול. הייתה שנה מאתגרת, מעניינת, למדתי המון, על עצמי, על תעשיית המוזיקה, על איך אני רוצה שדברים יקרו, איך דברים קורים. במבט לאחור, אני מאוד מאושר, אבל קשה לי לנוח על זרי הדפנה. אני תמיד מסתכל קדימה, מחפש את השיר הבא, את האתגר הבא, הפסגה הבאה לכבוש. בימים אלה אני עובד על האלבום השני, בינתיים אני מרוצה, מקווה שגם אתם תאהבו.

תודה על הכל, שנה הכי טובה.

אוהב,

עומר.

עומר נצר יקיים הופעה חגיגית לציון שנה לצאת אלבום הבכורה ויציאתו על גבי ויניל במהדורה מוגבלת במוצ"ש 22.10, בארבי ת"א.