קרן אן הופיעה לפני כשבוע בישראל אחרי שחגגה לאחרונה 20 שנות קריירה שעברו ביעף, ולכן הגישה כאן מבחר משיריה האהובים מכל הזמנים, ולא התמקדה רק באלבום האחרון והיפיפה שלה "Bleue".
עכשיו לפני שאני ממשיך, ורק כדי לסדר את התמונה, אני באמת מאמין שקרן אן היא אחת מכותבות ומבצעות השירים הטובות בעולם. והיא גם חברה שלי. הנה אמרתי את זה. גילוי נאות וכו'.
אבל בלי קשר, ההופעה (אני צפיתי בה בהיכל התרבות בתל אביב) היתה מושלמת. אבל ממש. באופן מוזר, מה שהפך אותה לכזאת היתה דווקא הבעיה שצצה לה פתאום; הפסנתרן שמלווה אותה בסיבוב הנוכחי לא הצליח להגיע מצרפת, ושלומי שבן נקרא למלא את מקומו. קטע.
קשה לי להאמין שהפסנתרן שלא הגיע טוב יותר משלומי, ובכל מקרה את הדינמיקה החברית/ממזרית/ישראלית שיש בין קרן לשבן, אני משוכנע שבכל מקרה אי אפשר לשחזר, ובהדרן המשותף, כשהם שרו באנגלית ועברית את "מותק את אצלי בראש" של בוב דילן - היה ברור איך הם מתגברים על כל מחסום, כולל מחסום השפה.
זה לא סוד שלקח לקרן אן לא מעט שנים למצוא את המקום המדויק בתור מבצעת על במה. בהתחלה הייתה פאזה שבה היא קצת הקטינה מדי את השירה ואת הנוכחות שלה, אחר כך הגיעה תקופה מעט רוקיסטית מדי שגם הייתה קצת גדולה על השירים. זה תמיד היה יפה, אבל בחמש השנים האחרונות היא מצאה את המקום המושלם לה.
המקום הזה שאני מדבר עליו הוא משהו em, קשה לתיאור, אבל מערבב את וולווט אנדרגראונד עם סטיבי ניקס ברוח השנסון הצרפתי, ושירים כמו "Not going anywhere" או "End of may" וגם "By the cathedral", שאמנם שייכים שלושתם לאותו אלבום - נשמעים יותר יפה מאי פעם.
בהתאם לאווירה, אן גם לבשה בגדים יפיפים; מכנסים שחורים ומתרחבים עד בלי די, וחולצת פסים עם שרוולי עטלף - הכי סיקסטיז פסידכלי עכשווי. התאורה היפה היתה רוב הזמן מאוד מינימלית, ונתנה קצת אווירה של מועדון רוק אנין איפשהו אי שם, ועל כל זה באו הגיטרה (חשמלית ואקוסטית), הקול שלה, ושלומי שבן. מי צריך יותר מזה? באמת שיצאתי מההיכל מרוגש עד בלי גבול.
וכאילו כדי להשלים את החוויה כולה, החודש יצא בצרפת אלבום מקסים בשם "Portraits" של אמן צרפתי בשם דוריאנד (Doriand) - אמן שכותב, שר ומפיק כבר 20 שנה. בניינטיז היו לו כל מיני להיטים כזמר, אבל אחר כך הוא עשה דרך מאוד מפותלת, ולמשל הפיק עם קרן אן אלבומים לסילבי ורטאן ועמנואל סינייה, וכתב והפיק שירים למיקה ואפילו למישל פולנרף (באלבום ש"הצביקה פיק הצרפתי" הוציא לפני שנתיים).
באלבום החדש שלו הוא שר ומארח בכל שיר זמרים נוספים, כולל מיקה, קרן אן ושמות יותר מפתיעים כמו הלנה נוגארה, ואמנים שונים איתם עבד לאורך השנים כמו ליו (LIO) ופיליפ קתרין.
אני מניח שרוב השמות האלה לא אומרים כלום לאף אחד שלא עשה עליה מצרפת, ובכלל, באופן כללי כאן בישראל, אנחנו לא מכירים כמעט כלום ממה שקורה שם, אבל מתברר שיש סוג כזה של יוצרים צרפתים שמערבבים רוק, שנסון, פופ ואלקטרוניקה למין בלנד כזה שתמיד מוביל חזרה לסרז' גינסבורג - אבל לא באופן גס.
לכן, כנראה שבהאזנה ישראלית אולי נאבד איזה רובד, אך מצד שני זה בכלל לא מפריע ליהנות מהאלבום הזה שהוא כמו פלייליסט של פופ צרפתי-חולמני-אלקטרוני ועכשווי, עם מבצעים מעולים, שכל אחד מהם הוא יותר מהשני.
אני מודה שזה קצת בא משום מקום להקשיב לאלבום הזה, אבל מי שכן מכיר קצת אלקטרוניקה צרפתית, יגלה אלבום משובח וכיפי. אני מודה שבחיים לא הייתי שומע על דוריאנד אלמלא הוא היה מפיק עם קרן אן כל מיני אלבומים אחרים, אבל אולי ככה זה הכי נעים - אלבום שסתם צונח עליך פתאום וגורם לך להתאהב.