10. Fifth Harmony ft. Gucci Mane – Down
אחרי שקמילה קביו עזבה את פיפת' הרמוני אף אחד לא זרק לאוויר את השאלה הגדולה – האם הלהקה תשנה את שמה? בכל זאת, עכשיו הן ארבע, איפה ההרמוניה החמישית? ובכן, כנראה ששם של מותג חזק יותר מכל הגיון והן נשארו פיפת' הרמוני. מה שלא השתנה זה המוזיקה. היה ניתן לחשוב שעם עזיבת החברה הסוררת, הם יחליטו להזיז כמה סגנונות. אבל לא. את הסוס הזה ממש לא רוצים לשנות. לא משנה שהצלחתו נמצאת ביכולת לייצר להיטים חזקים כל פעם מחדש, ולא גרסאות חיוורות לשירים ישנים יותר ("Work From Home" שולח דרישת שלום). ההיסטוריה מלמדת שכשאחד פורש, זו ההתחלה של הסוף.
9. Radiohead – I Promise
אלבומם השלישי של רדיוהד, "OK Computer", הפך אותם מלהקה מעולה ומוערכת למיתולוגיה בהתהוות. עשרים שנים אחרי, המיתוס מוכיח את עצמו עם הוצאה מחודשת שכוללת בין השאר את השיר הזה שבעבר הלהקה רק הופיעה איתו בהופעות החימום לאלאניס מוריסט, אי שם ב-1996. בהתאם לשנה, הוא נשמע כמו נקודת האמצע בין "The Bends" ל-"OK Computer". אקוסטי מספיק בשביל לעודד את הבחור עם הגיטרה סביב המדורה, אך בעל מבנה לא רגיל שיאתגר את האוזן. זוהי בסך הכל קפסולת זמן לא מסעירה וכמו שאתה כבר התבגרת והשתנית, גם רדיוהד לא נשמעים ככה יותר, לטוב ולרע.
8. The War on Drugs – Holding On
אם זה עוד לא היה ברור, אז אדם גרדוסיאל ולהקתו מקעקעים על המצח את השפעתו של ברוס ספרינגסטין בשיר החדש. התופים הנוהמים מאחור, הקלידים המנצנצים, ודימוי הדרכים שמתחבר לתחושה הכללית של מסע בכביש 66 האמריקאי. הניסיון של המוזיקה לשקף את המרחבים הגדולים מתעתעת. היא נדירה ביופיה אך חסרת כל מורה דרך ומסתמכת יותר מדי על השבילים שאחרים סללו. הסיפורים הקטנים של ספרינסטין ביטאו משהו הרבה יותר גדול. גרדוסיאל לבינתיים נשאר בתחומי עצמי ולא מצליח לספק השתקפות מוזיקלית לאמריקה של היום.
7. Foo Fighters – Run
איכשהו עם השנים דייב גרוהל נהפך לאחד הנציגים הבולטים של "פעם היו עושים מוזיקה טובה". משעשע לחשוב שהמתופף של נירוורנה, שהמיר את הדיכאון של קורט קוביין ברוח שטות של הפו פייטרס, הוא הבנאדם לפנות אליו כשרוצים להיאנח בזיכרון מוזיקת הרוק. אמנם הם מעולם לא נעלמו (האלבום האחרון יצא לפני 3 שנים), אך הם כבר שנים לא תפסו כותרות כיאה לז'אנר שאיבד אחיזה בקהל הצעיר. לכן השיר החדש הוא כאילו קאמבק. הוא מזכיר את היכולת של הלהקה להיות מלודיים מספיק בשביל לזמזם תוך כדי לספק אנרגיות להוצאת תסכולים. מזל שהדור הבוגר נמצא לשמור על מבצר הרוק, קשה כבר למצוא דיסטורשנים אצל הילדים החדשים.
6. Duke Dumont & Gorgon City ft. Naations – Real Life
שיתוף הפעולה המפוצץ של השבוע שייך לשניים מהמפיקים היותר בולטים של סצינת הדאנס הבריטית. בפינה הימנית עומד הצמד גורגון סיטי עם היכולת לייצר מלודיות מושלמות שירחפו מעל ביט האוס להמונים. בפינה השמאלית עומד דוק דומונט שבמו ידיו החזיר את הסאונד הניינטיזי לתהילתו עם שדרוג רציני. ביחד הם יצרו פאן טהור. מסוג השירים שאתם בטוחים שכבר שמעתם אלף פעם, אבל בתכל'ס הוא נוגע בנקודות אליהן עוד אף אחד אחר לא הגיע.
5. Liam Gallagher – Wall of Glass
כוחו הגדול של ליאם גאלאגר, הסולן לשעבר של אואזיס, התגלה כשהופיע בהפתעה השבוע במופע ההתרמה למנצ'סטר. הוא התקבל במעמד של היכל תהילה, כוכב רוק שמייצג נצחיות שהיא מעבר לתקופה ספציפית. רוקנ'רול ללא תאריך, כמו בתקופה שהייתה לפני שהז'אנר ניסה להתחכם ולהמציא את עצמו מחדש. ברור שהוא נוגע בכפתורי זכרון לאואזיס, אבל ביחד עם השותף לכתיבת השיר גראג קרסטין (שהוכיח את כשרונו בעבודות עם אדל וסיה), הם הצליחו לשחזר את האתוס הגדול מבלי שהשיר ישמע מיושן או לא רלוונטי. זו התחדשות של הרוק הבריטי.
4. Qveen Herby – Busta Rhymes
הנה שיעור לשינוי תדמית. קרמין הם צמד של בעל ואישה שצברו קהל גדול אחרי שפרסמו ביוטיוב קאברים חמודים לשירים מכל הסוגים. החומרים המקוריים עבדו קצת פחות טוב, אז הם החליטו לעשות הפסקה בשביל לטפח את ה"אלטר אגו" של הזמרת מהצמד. כל כך אלטר שמדובר במלכת היפ הופ עם יהירות שלא הייתה מביישת ניקי מינאז. הדבר המדהים הוא שזה עובד כל כך טוב. היא מדויקת, גרובית ולא דופקת חשבון. מספיק לראות את כל סרטוני התגובה שנשארים בפה פעור. יחי המלכה החדשה.
3. Susanne Sunfør – Undercover
צמרמורת. זה מה שעובר בגוף כששומעים את השיר של הזמרת הנורווגית, סוזן סאנפור, יקירת הפופ הסקנדינבי. קיים מימד קלאסי בשיר, כאילו נאסף ממחברת שירים המאגדת את מיטב כותבי השירים - החל מברט בכרך והקרפנטרס, דרך קייט בוש כמובן, ועד לדיאן וורן, כותבת הבלדות האולטימטיבית. לא יפתיע אם אחרי השיר הזה, כוכבות פופ ירוצו אליה שתכתוב להן שיר.
2. Lorde – Perfect Places
החוזק הגדול של לורד נמצא בטקסטים. אלבום הבכורה שלה היה פנינת פופ לא רק כי הוא היה מדויק מוזיקלית, אלא גם כי הוא הצליח לתאר את הנעורים של אותה התקופה. התכונה הזאת בולטת בשיר החדש של היוצרת הניו זילנדית. מדובר בשיר הכי גנרי שלה, עם הפזמון הכי וונאבי המנון, רק שאז שומעים את המילים ומבינים היכן מתחבא ההמנון האמיתי: "כל הגיבורים שלנו נמוגים, אני לא יכולה לסבול להיות לבד, בוא נלך למקומות מושלמים". זה הרצון להתחמק מהכל, בכל האמצעים האפשריים, כי אין במה להיאחז יותר. כשדמותה של חברתה לינה דנהאם אמרה בפרק הראשון של "בנות": "אני חושבת שאני יכולה להיות הקול של הדור שלי, או לפחות קול של דור כלשהו", היא ביטאה את המחסור של הדור שלה בקול אחד ברור. לורד לעומתה, היא הקול הכי ברור שיש לנו.
1. Arcade Fire – Everything Now
ב-2005, כשדיוויד בואי עלה לשיר עם ארקייד פייר את "Wake Up", ההמנון הגדול של הלהקה, התבצעה למעשה סוג של העברת שרביט. חברי הלהקה, שציינו לא פעם כי הדוכס הלבן איפשר להם למעשה להתקיים, שבו ומדגישו בשיר החדש עד כמה זו האמת. השיר, ששוחרר תחילה בתקליט לקהל של פסטיבל פרימוורה, מבטא את המהות היפה של דיוויד בואי, והיא היכולת להשתנות ולסחוף את המאזין למקומות בלתי צפויים. זו לא הפעם הראשונה שארקייד פייר פונים אל הצד הגרובי שבהם, אך זה מעולם לא קרה בצורה כזאת פופית, שכוללת מיתרי דיסקו ומוטיב של חליל רועים. לא חשבנו שנגיד את זה, אבל יש מצב שהחבר'ה ממונטריאול עקפו את כולם בסיבוב והביאו את שיר הקיץ הנוכחי.
בונוס: Ariana Grande – Somewhere Over the Rainbow
האמונה הנאיבית בכוחה של מוזיקה לשנות עולמות מצליחה לפעמים להתגבר על הציניות. אריאנה גרנדה הוכיחה את זה באירוע ההתרמה שערכה לנפגעי אירוע הטרור, שאירע בסוף הופעתה במנצ'סטר. המופע שכלל לא מעט רגעים מרגשים (ביניהם רובי ויליאמס שר "Angels", קולדפליי שרים אואזיס וליאם גלאגר מופיע עם כריס מרטין כאילו הגיהינום קפא) הגיע לשיא של פורקן רגשי כשאריאנה נתנה את אקורד הסיום בביצוע מונומנטלי לשיר הנצחי מהקוסם מארץ עוץ. גם בצילו של פיגוע טרור נוסף שאירע במדינה, אריאנה נשארה זקופה ומלאת תקווה וסיפקה תמיכה לכל מי שביקש, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים מהאמנים שביצירתם אנחנו מפקידים את ליבנו כל פעם מחדש. שאפו לנערה עם הקוקו.