200 אלף איש הגיעו בערב יום כיפור לרחבת הכותל המערבי בירושלים לאמירת סליחות. חברת החדשות של קשת העבירה השנה לראשונה, בשידור חי, את האירוע כולו. אם רוצים מבט אופטימי ומאחד, קשת (בעבר דרך ערוץ 24) מעבירה כבר כמה שנים שידור ישיר ממצעד הגאווה של תל אביב. 200 אלף כאן, 200 אלף כאן. הגיוני. אם באים בקטע פסימי יותר, ישראל הולכת ונהיית דתית יותר ושמרנית יותר.

ההבדל הגדול בין מארגני מצעד הגאווה למארגני אירוע הסליחות הוא שהראשונים מבקשים לעצמם שיוויון זכויות, והאחרונים חולמים שעם ישראל כולו יחזור להיות חרדי. אבל למה להיות בפאניקה? קחו למשל את עמית סגל, ינון מגל ושמעון ריקלין שצייצו בטוויטר תמונות והשתפכו על אמירת הסליחות. האם הם באמת רוצים שישראל תהיה מדינה דתית? בגלל זה הם גרים בגוש דן? אני מאמין שגם נפתלי בנט, אם לוחצים אותו לקיר, יודה שהוא מעדיף להיות אדם דתי במדינה חילונית.

ועכשיו אני רוצה להשמיע לכולם את השיר החדש של להקת המסך הלבן. הוא נקרא "ירושלים". אבל לפני שניכנס למילים של השיר הזה - הקדמה. זה לא סוד שהשמאל הישראלי הפך למיעוט. זה גם לא סוד שהמרחב הציבורי, ובמיוחד ברשתות החברתיות נהיה חסר סובלנות וסבלנות לדיונים על "הכיבוש", על האופן הבלתי נסבל שבו ישראל שולטת על עם אחר, ועל כך שהדבר הזה זקוק לפתרון. אם ידוען או ידוענית, ראה למשל מקרה אורנה בנאי, מביעים עמדה שמאלנית מדי, הם חוטפים מתקפת קללות שמבהירה להם טוב טוב שכדאי להם להיזהר.

הדיון כאן אינו על מצב המחאה האמנותית בישראל. אני רק מציין שכרגע, אנשים מעדיפים לסתום. לדוגמה, בשיחה שניהל שלמה ארצי עם יונתן ריגר על הבמה בוועידת המשפיעים של חדשות 12, הוא נשאל "מה דעתו על המצב". ארצי לא התבלבל, ובאלגנטיות פשוט ענה על שאלה אחרת. הוא הסביר שהקהל הישראלי הוא קהל נפלא ונאמן מאוד. ואפשר להבין אותו. מה דחוף לו ערב ראש השנה, כשהוא חוגג 50 שנות קריירה, לצאת מאזור הנוחות. רק השבוע הכתרנו אותו כאמן הפעיל והמשפיע ביותר בדורולמה לקלקל?

המסך הלבן
המסך הלבן | צילום: גבריאל בהרליה

על רקע כל זה, האלבום החדש של להקת המסך הלבן, שנקרא "סקס, סמים ופלסטין", הוא לא פחות מנס. בואו נציץ רגע לשדה המוזיקה המקומית. אחרי שנים של שלטון המוזיקה הים תיכונית, מרכז הכובד זז אל פופ הצעירים החדש. ה-EP המעולה שהוציא החודש מרגי מסמן את המגמה החדשה של דור הסטטיקים והיא לצאת מנישת הילדים ולחזור לעולם של בני גילם. במקביל מתרחשת פעילות ענפה בארבע זירות: בתוך תל אביב, במועדונים, באזורי ההיפסטרים, יש סצנה מבעבעת של מוזיקה אלקטרונית/עכשווית/היפ הופית שרובה ראויה לייצוא. מרד אקסס ועד עטר מיינר, יש קבוצה גדולה של יוצרים שפועלת מתחת לרדאר של המיינסטרים המקומי.

הזירה השנייה היא המוזיקה האמונית, ז'אנר שאני מודה שאין לי כוח אליו אבל תופס תאוצה, אפרופו אירוע הסליחות בכותל. ישי ריבו, שולי רנד, יונתן רזאל, נתן גושן וכמובן אביתר בנאי. והרשימה הזאת מתארכת כל הזמן. הזירה השלישית היא ההיפ הופ המקומי שמובילים רביד פלוטניק, טונה, פלד ועוד. והרביעית היא הרוק הישראלי, שהפך בעיקר לבידור למבוגרים. גיבורי האייטיז והניינטיז, כולם מופיעים בהצלחה מול קהל של בני גילם. משלום חנוך ועד חמי רודנר, מדני סנדרסון ועד החברים של נטאשה שיעלו עכשיו בגרנדיוזיות את "רדיו בלה בלה". הרוק הישראלי חי ומזדקן לו בנחת.

מה שאין בישראל (וראוי להגיד שגם בעולם כמעט ואין עכשיו), זה להקות רוק צעירות ומשפיעות, כאלה שמייצרות מוזיקה שמחדשת משהו או מטלטלת, או בכלל גורמת לך לרגע לעצור ולחשוב. אם מוסיפים לזה את ההקשר הלא נוח למחאה, אנחנו נשארים עם 49 דקות מופלאות של האלבום החדש של "המסך הלבן". הוא נפתח בשיר "גליל":

"בואי ניסע אל הגליל
שמעתי שנפל שם טיל
פה בעיר הכל מגעיל
אז תארזי את התרמיל נוסעים לגליל"

ואז בהמשך, "בואי נעשה קסמים בפלסטין", והפזמון "סקס סמים ופלסטין". זה כל כך פשוט, כמעט ילדותי, אבל כל כך מדויק. המוזיקה היא ערבוב על זמני של אינדי גיטרות ודיסטורשן עם איזי ליסנינג, והתוצאה היא משהו שבעיניי משקף הכי נכון את היחס של הצעירים שגרים בגוש דן ל"מצב". זה גדול עליהם. אז הם בורחים. אין הרבה מה לעשות, אין כוח אפילו להגיד. "סקס סמים ופלסטין" הוא ניסוח מאוד מדויק לאין האונות החדשה.

בשיר השני, "ירושלים", חברי הלהקה הולכים צעד קדימה. "האם גם את לא תשכחי אותי?", שואלים חברי המסך הלבן באחת השורות הטובות שביותר שנכתבו כאן זה שנים. שימו לב לאחד הבתים:

"לא אכפת לי שאת מחוררת כמו גבינה
לא אכפת לי שכולם כבר מצצו לך ת'שדיים
אני רק רוצה לטפס כבר על החומה
להיכנס בשערים הנעולים
ז'ה טם ירושלים"

כבר הרבה זמן לא נהניתי ככה מטקסט בוטה. ובדרך כלל אני לא אוהב טקסטים כאלה שנשמעים כמו פרובוקציה לשם פרובוקציה, אבל חברי המסך הלבן עלו כאן על משהו. לאורך כל האלבום שבו הם שרים גם על "חגי שב משדה הקרב", ועל שאר עניינים מהותיים, הם שומרים על טון מוזיקלי רגוע. אם אתה לא מקשיב למילים זה הכל נשמע כמו מוזיקת לאונד' רוקית ולא מתריסה. רק כשאתה נכנס פנימה אתה מבין שהחברים האלה כן רוצים להגיד את דעתם, ואומרים אותה.

אז אין כמעט להקות רוק חיות ובועטות בישראל וגם בעולם. המסך הלבן הם סוג של יוצא מהכלל שמעיד על הכלל. בני הדודים גבריאל וגילברט ברויד מופיעים כבר ארבע שנים עם הרכב משתנה. הם תמיד פרובוקטיביים, מחופשים, מאופרים, אבל תמיד גם מאוד ישראלים. אחד הקליפים שלהם הסתיים בזה ששניהם התנשקו אחד עם השני. בראיון ל"הארץ" הם הסבירו כמה קשה היה להם לפגוש אחר כך את סבא וסבתא שלהם.

הם מעידים על עצמם שהם כבר לא מקשיבים יותר לחדשות, ולא מתעניינים במה בדיוק קורה. ואולי בגלל זה "סקס סמים ופלסטין" מצליח לתפוס איזו רוח על זמנית של אובדן תקווה, של הבנה שאין הרבה מה לעשות. לאורך האלבום הם נוגעים כמעט בכל העצבים החשופים, ובשיר האחרון "יודונאצים" שבו הם משתמשים גם בהקלטה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, הם מסיימים את הכל בשתי מילים "ושהיודונאצים ימצצו". שוב, זה אולי נשמע ילדותי בקריאה ראשונה, אבל אם תחשבו על זה עוד קצת, ואולי תקשיבו גם לאלבום כולו (שנמצא בכל שרותי הסטרימינג) תבינו שהברוידים עלו כאן על משהו.

בין אמירת סליחות בכותל, לסמוטריץ', למופע האימים של בנימין נתניהו שאיש לא מסוגל לעצור, לבין מיליון ישראלים שברחו בחגים ליוון, טורקיה ובולגריה כדי שלא יבלבלו להם את הראש, "סקס, סמים ופלסטין", הוא תיעוד מצב רוח נדיר ביופיו, וחכם, שמחזיר את האמון בכוחה של המוזיקה להגיד יותר מאשר "אני אוהב אותך".