הראפ הישראלי מתמודד עם משבר זהות מתמשך. מרגע שנולד, הבן הממזר של ההיפ הופ הכל־אמריקאי והחום הארץ־ישראלי מצוי בחיפוש תמידי אחר מקומו המדויק על קו בת ים-ניו יורק. כשניסה להידמות לראפרים מחו"ל הוא תויג כפוזאיסט, אבל אם טשטש את מקורותיו והתקרב למקום בו הוא נמצא אמרו עליו שהוא מתחנף לקהל המקומי. כך הוא נשאר במשך שנים, בין הפטיש המטוגן לסדן עם הטחינה, בין כאן לשם, עם פיצול אישיות אינהרנטי.

השבוע הקרוב הולך להיות עמוס במיוחד לחובבי הז'אנר, עם לא פחות משלוש הופעות השקה של פרויקטים חדשים: האי.פי של צמד המיכאלים סוויסה וכהן (20.4, כיכר שניצר מתחם הבורסה), האלבום המשותף של נורוז ואורי שוחט (23.4, בארבי) ואלבום הבכורה של דור3 (26.4, בארבי). אם מוסיפים לזה את מופע ההשקה לאלבום השני של ג'ימבו ג'יי שיתקיים שבוע אחר כך (יום ש', 4.5, בארבי), אפשר להבין שמדובר בחודש הפורה ביותר להיפ הופ הישראלי מאז... הממ. בעצם, מאז ומתמיד.

אלו אלבומים שונים בתכלית אחד מהשני. למעשה, הדבר היחיד שמקשר בין ארבעת הפרויקטים הוא אורכם הקצר, שכן האזנה לארבעתם תגזול רק 91 דקות מזמנכם. אבל זו היא לא הכמות, אלא לגמרי האיכות. קחו לדוגמה את "מה ראפרים רוצים" של ג'ימבו, שיצא כשנתיים אחרי שהלהיט "עשיתי" חרך את המושג ויראליות. בתור אחד הכותבים המחוכמים בארץ (בראפ ובכלל), האלבום מלא בטקסטים שנונים באופן מעורר קנאה, נושאי שירים מקוריים להפליא ופיוטיות שהייתה חסרה בז'אנר הישראלי עד בואו. זה מה שראפרים רוצים להיות כמותו.

גם סוויסה וכהן מספקים ב-"גלישה בסתר" כתיבה יוצאת דופן, בדרך העקומה לטובה שלהם. בין "אמא'שך זונה, הכל עובר בגנים" של סוויסה ל-"אם הראפ הזה עברי, אז אני הלידר" של כהן, הצמד מגבש אלכימיה מוזרה ונהדרת ביניהם, דבר שמתבטא במיוחד בסאונד של האי.פי, כראוי לראפ עדכני עם טביעת אצבע ייחודית. בין אם זה השימוש המבריק בהשפעות טראוויס סקוט ב"רעש רקע" או האווירה הטריפית־קרקסית של "מה חשבת", החיבור בין הראפר/ביטמייקר הוותיק מכהן@מושון לנסיך הטראפ הישראלי נשמע כמו צעד נכון עבור שני הצדדים.

את אותו החיבור בין יוצר היפ הופ ותיק לנציג הדור הצעיר אפשר למצוא גם ב-"אבוד", הפרויקט המשותף של נורוז ואורי שוחט, אך בעוד כהן וסוויסה שואפים ליצור אסופת שירים שמרחפת בנפרד (גם אם בקרבת) הטראפ האמריקאי, שוחט את נורוז פוגעים בכל המאפיינים שמרכיבים את 21 סאבאג', טראוויס סקוט ושאר בני דורם. הביטים של שוחט עומדים בשורה אחת עם ההפקות החמות ביותר מאטלנטה, ונורוז לא מבזבז אף מכת סנר, עם שק כישורים מלא בפלואו מדבק, פזמונים מהפנטים וטקסטים עגמומיים ונוגעים, ממש לפי ספר החוקים של טראפ. אלבום קצרצר ומדויק אפילו ברמת הסמפלים (למשל, סימפול ה-"Perfect" מתוך המשחק סטריט פייטר 2, שצץ ב"טיקים").


"שירי דיכאון" של דור3 הוא ללא ספק משב הרוח הכי רענן מכל הרביעייה, ולא רק בגלל שהוא הראפר הכי פחות מוכר מהחבורה. חלקכם אולי מזהים אותו כחבר GCG737 או כטיפוס הצבעוני שגנב את ההצגה באלבום הבכורה של עטר מיינר, אבל למי שלא מכיר, הגיע הפאקינג זמן, כי הוא הראפ סופרסטאר הבא של ישראל. דור3 הוא הדבר הכי קרוב שיש בישראל לראפר סאונדקלאוד (ואכן מתחזק עמוד סאונדקלאוד פעיל במיוחד), אבל הוא הרבה יותר מעוד חובב אוטוטיון – יש לו אישיות מדבקת, חוש הומור מחודד, שפה חד פעמית וסטייל בסיטונאות. "שירי דיכאון", באופן מעט אירוני, הוא אחד הפרויקטים המרימים והמהנים של השנים האחרונות, עם פלטת הפקות מצוינות מאת דאבו, ניצוץ ייחודי שיוציא אתכם מכל דיכאון ומשפטי זן מודרניים כמו "זה מסוכן להיות שמח, אני חי ת'סכנה".

ארבעה האלבומים הכל כך שונים מוזיקלית וסגנונית הם לא אנומליה, אלא סמן חיובי לתסיסה מוזיקלית ותרבותית – אליהם מצטרפים ריליסים משורה של אמנים מסקאלה רחבה במיוחד, כמו טהר שפי, אופירי, ליל שיפי, צמר, שאזאמאט, טדי, אדם זולוד, מבוא הדודאים (שגם הם יופיעו בבארבי השבוע, ביום ב', 22.4) ועוד רבים מדי מכדי למנות. כולם עובדים על פרויקטים או הוציאו כאלו לאחרונה, מופיעים בתדירות, משחררים שירים שמביאים עשרות עד מאות צפיות ואף אחד לא נשמע כמו השני. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל כשבוחנים את ההיסטוריה הקצרה ועמוסת הטלטלות של ההיפ הופ הישראלי, מבינים שגיוון שכזה הוא הפתעה חיובית.

בפעם האחרונה שכמות כזו של ראפרים חדשים הרימה את ראשה, זה היה בזכות סאבלימינל. אולי בעצם בגלל סאבלימינל, כי רוב התוצרים שיצאו אחריו היו חיקוי חיוור של קלישאת הראפר הראשון לציון. מאבי מסיקה ועד חיילי הנקמה, כולם לבשו כובעי מצחייה, מכנסיים רחבים ושרשראות שכמו האנשים שענדו אותן, היו זיוף מוחלט. הם לא בהכרח העמידו פנים שהם מישהו אחר, אבל הניסיון למצוא נתיב בין התרבות האמריקאית שממנה שאבו למציאות הישראלית שבה חיו היה מעט גמלוני ביום טוב ומביך ביום רע. סאבלימינל עצמו צעק את הזהות האמריקאית מגרונו וענד את זו הישראלית על צווארו כמעט בגסות, מגלם את הדיסוננס בעזרת הביטוי שהתהדר בו, "היפ הופ ציוני". הוא התאמץ לחבר בכוח בין שני הצדדים, וכתוצאה מזה הדיף ריח מבאס אפילו יותר מניחוח פאשיזם – ריח זיעת מאמץ. ואם אצלו זה היה בולט, אצל החקיינים שלו המצב היה גרוע בהרבה.

מגדל הקלפים המתאמץ הזה בסוף נפל, ומתוך הזוהמה שהשאיר אחריו קם הגל הבא של הראפר הישראלי – מתוחכם יותר, מזויף פחות וזהיר שלא לחזור על טעויות העבר. נצ'י נצ' וטונה, הנציגים המשמעותיים ביותר של הגל הזה, והפתרון שלהם לבעיית הזהות של הז'אנר היה ליצור מוזיקה עם ישראליות טבעית יותר, דבר שהתבטא בשילוב סאונד שהפך להיות מזוהה עם המוזיקה הישראלית לצד עיסוק בנושאים שמטרידים את הדור הצעיר של ארץ הקודש. אם סאבלימינל צעק את הישראליות, הם שרו אותה על רקע גיטרה אקוסטית ותופים בועטים. אני מודה, עם כמה ששמחתי שנצ'י וטונה הצליחו, חששתי שישוב מקרה סאבלימינל. שכל ראפר שיצוץ מאותו הרגע ישמע כמו חיקוי לזהות המאופיינת שלהם. אני שמח שטעיתי.

דור הראפרים הנוכחי הצליח לפתור את משבר הזהות שהראפ הישראלי מתמודד איתו מאז לידתו. הישראליות שלהם לא נצעקת ולא מושרת, אלא פשוט נוכחת. הראפריות שלהם כבר לא פוזה, אלא דרך החיים שלתוכה גדלו. כשדור3 מכריז "לא אין לי ביצ'ז, יש לי מלא חברות" הוא פושט מעליו כל ניסיון להדביק לו פוזה של ראפר. כשג'ימבו ג'יי משרטט בלשונו את מפת הארץ בשיר "כאן המרכז", טקסט מבריק על השאלה הלא כל כך פשוטה על איפה המרכז של ישראל, הוא לא עושה זאת כדי להגיד שהוא ראפר ישראלי, אלא מכיוון שהוא ראפר ישראלי שיש לו מה להגיד. הם כבר לא צריכים להוכיח שהם ראפרים ולא מנסים להוכיח שהם ישראלים. הם פשוט חיים את זה, ושני הצדדים מתבטאים בטבעיות במוזיקה שנוצרת. אם הראפ הזה עברי, הלידרים הם ללא ספק מכאן ומשם בו זמני. הכל עובר בגנים.