ליידי גאגא על קאמבק גרוע
חזרתה של הליידי אל עולם המוזיקה לוותה בציפיות גדולות. בכל זאת מדובר מהיוצרות היותר מקוריות בפופ שכל קליפ וכל תלבושת גוררים אלפי תגובות ודיעות. אחרי כשלונו היחסי של האלבום "Artpop", גאגא החלה למצב את עצמה כקלאסית – דואטים עם טוני בנט, הופעות באוסקר ומשחק בטלוויזיה. הדיבורים על שיתופי פעולה עם מארק רונסון וקווין פאקר (טיים אימפלה) רק גירו את בלוטות הציפיה ובאותה מידה גם הביאו למפלה הגדולה. הקאמבק הגדול של גאגא הסתכם בשיר משעמם וצווחני עם קליפ שהוא כאילו פּאנקיסטי אבל הוא יותר וואנאבי. אנחנו חיכינו לה באוזניים עומדות, היא בתמורה צריכה לשלם לנו על ניתוח לתיקון עור התוף.
בריטני ספירס על המבוכה
אם כבר. מדברים על קאמבק, כל צפייה בהופעה פומבית של בריטני ספירס בשנה האחרונה לוותה בהסתתרות מאחורי הידיים. ההופעה בטקס ה-VMA, הקארפול קריוקי אצל ג'יימס קורדאן, השוטטות בקניון עם אלן דג'נרס, והשיא בדמות הקליפ לשיר "Make Me". היא גרמה לנו להרגיש נבוכים. לאן נעלמה מלכת הפופ הנערצת? מסרבים להאמין שזו תוצאה של גירושים וילדים. נכון, אולי נמאס לה אחרי כל השנים לעשות את הדברים האלה אבל לא המעריצים צריכים לשלם על כך.
ביונסה והקולגות על האקסלוסיביות
פעם החיים היו יחסית קלים – היית יכול ללכת לחנות התקליטים הקרובה ולמצוא את האלבום לו חפצת. עם עלייתו לשלטון של הקובץ הדיגיטלי והמכשירים הנלווים, קמו חברות סטרימינג שהבטיחו לנו את כל המוזיקה שבעולם בלחיצת כפתור. אז הבטיחו. בשנה האחרונה מרחב הסטרימינג הפך לזירת התגוששות בין החברות השונות, מה שהסתכם בהחתמת אמנים לחוזים אקסלוסיבים המבטיחים שאלבומם החדש ינוגן רק אצלהם. במקום למשוך את המאזינים על ידי שיפור הממשק או איכות האזנה, הם גרמו למעריצים להתרוצץ בין הפלטפורמות השונות, רק בשביל לשמוע את האלבום החדש של ביונסה ושות'. בעוד החברות רק מנסות להרוויח כסף, אפשר לחלוטין להפנות אצבע מאשימה לאמנים עצמם שמאפשרים זאת. קשה להבין מדוע בעולם של מידע חופשי, יוצרים מתעקשים על אקסלוסיביות. אנחנו לא מבקשים אמנות בחינם אבל כן הזדמנות שווה לכולם לרכוש את המוזיקה מבלי להיכנס למלחמות בין חברות. קניה ווסט סיכם זאת היטב: " תפסיקו עם מלחמת האגו. כולנו נהיה מתים בעוד 100 שנה. תנו לילדים להנות מהמוזיקה".
קניה ווסט על שלא החליט איזה אלבום הוא מוציא
אם כבר דיברנו על קנייה ווסט ואגו, הבנאדם הכניס אותנו לטירוף אחרי שבמשך כמה ימים המשיך לתקן את האלבום The Life of Pablo אחרי יציאתו. הוא קרא לזה "אורגניזם חי של התבטאות יצירתית" (תרגום חופשי), אנחנו קוראים לזה "כבר קבעתי תאריך שחרור רשמי אבל לא הספקתי לסדר את כל המיקסים". ווסט כנראה החליט שהוא היוצר בגדול בדורו ולכן מותר לו לגרום לנו לצפות בו משרבט על הנייר. לפעמים זה מסקרן, אבל לא כאשר הוא בעצמו עוד לא החליט מהי בכלל היצירה הסופית.
פרנק אושן על הטיזינג האינסופי
פרנק אושן הוציא לפני 4 שנים את אלבום הבכורה שזכה, בצדק, לתשבוחות מקצה לקצה אך מאז נדמו עקבותיו. כל דיבור על אלבום חדש באופק התווסף לקלחת שמועות שיצרה טיזינג כמעט בלתי אפשרי, ברמה של הציפיה האינסופית לאלבום המשך ל The" "Miseducation of Lauryn Hill. זכור במיוחד סוף שבוע מורט עצבים בו על פי שמועות מגורם מוסמך האלבום היה צפוי לצאת. גם השחרור הממשי של האלבום לווה בחרדות לא מעטות. קודם יצא אלבום ויז'ואלי משל היה ביונסה למתקדמים, לאחר מכן סינגל וקליפ נפרד ורק לאחר מכן האלבום המיוחל. פרנק אושן הצליח לעלות את עצמו לדרגה של יחידי סגולה שתופסים כותרות כאילו היה מדובר באלבום האבוד של מייקל ג'קסון. הבעיה היא שלמרות האלבום הראשון והמעולה, אושן עוד לא עשה מספיק בשביל לייצר כזו שתיקה רועמת. האלבום עצמו, על כל איכויותיו, אינו שווה את בקבוק הווליום שנאלצנו לבלוע עם כל התראה בגוגל.
Frank Ocean - 'Nikes' from DoBeDo Productions on Vimeo.
ג'סטין ביבר על אימוץ הסאונד הטרופי
אם להתחיל מהסוף, הז'אנר "האוס טרופי" הוא בדיחה של דיג'יי שניסה לכנס תחת קטגוריה אחת את כל הטראקים שעשו מוזיקה קצת יותר איטית ממוזיקת האוס רגילה והשתמשו בכלי נגינה טיפוסיים לאיים הקאריביים ולאפריקה. סממנים ראשוניים של הסאונד אפשר כבר לשמוע בקטעים מסוף העשור הקודם כמו "Rise Up" של איב לארוק. הבעיה האמיתית התחילה עם ג'סטין ביבר שחרט על אלבומו האחרון את הסאונד והשיר "Sorry" הפך למודל כיצד לשלב פופ וסאונד טרופי. למען הסר ספק, ביבר הוא לא פורץ דרך, אפשר גם להאשים את פליקס ג'אן ברמיקס ל-"Cheerleader" של אומי. הבעיה היא שנדמה כי מאז ביבר, כולם חייבים משהו מהסאונד הטרופי הזה. כולל אושיות כמו אלישיה קיז, סיה, אלונהג'ורג' ואפילו שרית חדד שלנו. הגרוע מכל הוא שאי אפשר להבדיל בין השירים. במיוחד הקטעים של די ג'יי סנייק ומייג'ור לייזר בהם התארח ביבר. זה נשמע פשוט אותו השיר. הטרנד הזה נמאס יותר מהר מקריירת נגן הקסילופון שטיפחתם בגן חובה. להמציא משהו חדש, ומהר.
מייגן טריינור על פמניזם מתעתע
אם יש משהו יותר גרוע מלאכזב זה קודם להרים אותך גבוה. זה בדיוק מה שעשתה מייגן טריינור אחרי יציאת השיר "No". כבר אחרי האזנה אחת היה אפשר להבין כי מדובר בהמנון הכי פאן של התקופה האחרונה שנותן תשובה לכל אחד שלא הבין ש"לא זה לא". אבל אז יצא הקליפ. האווירה אולי ג'נט ג'קסון, אבל התוצאה הסופית היא פנטזיה של ראפר תיכוניסט חרמן. לא מובן הקשר בין הפוזות עם השיער המתנופף והליטופים בין נשים בתלבושות רשת לבין המסר של השיר. אנחנו עדיין מחכים לפיצוי.
טיילור סוויפט על השנה הגרועה של קלווין האריס
מאז פריצתו של קלווין האריס לפני כעשור הוא היה בנסיקה מתמדת שהגיעה לשיא עם השיר How Deep Is Your Love בשנה שעברה. בצירוף מקרים או לא, השיר יצא כחודשיים אחרי האישור הראשון על מערכת היחסים בינו לטיילור סוויפט. כל הקטעים שיצאו מאז הורידו את האריס מכס הממלכה. השנה האחרונה היתה רצופה כשלים יחסיים (חלקם אמנותיים, חלקם מסחריים) כמו הדואט עם ריהאנה, שיר הסולו My Way והשיר שהפיק לג'ון ניומן. בכולם הסתתרו כביכול רמזים על מערכת היחסים המעורערת והפרידה מסוויפט. מגוחך לחשוב כי טיילור אשמה בשנה הגרועה עד כה של האריס. מצד שני, עם עובדות בשטח קשה להתווכח.