סטטיק ובן אל עם אנה זק - קוביות
שיר חדש של סטטיק ובן אל הוא תמיד חדשות משמחות. אפילו כשזה המנון גאווה מאכזב בהטרוסקסואליות שלו, או שיר שמשחק על תרבות של מדינה אקראית בעולם, אתה תמיד יודע שהכוונה טובה. סטטיק מפלרטט אבל נשאר ילד טוב, בן אל מסלסל עם חיוך, ההפקה של ג'ורדי תמיד טייט, והקליפ של רומן בוצ'אצקי, הבמאי הקבוע שלהם, עשוי מעולה.
במקרים בהם השיר טוב זה ממכר, ובמקרים בהם השיר פחות טוב עדיין תמיד מדובר במוצר לגיטימי - הרצפה של הצמד היא התקרה של הרבה מעמיתיהם. עם "קוביות" החדש שלהם - החדשות לא רק משמחות אלא גם טובות: סטטיק ובן אל לא מטיסים אותנו שוב למדינה אקזוטית כדי שהפזמון יתחרז עם מילים בשפה המקומית שלה - והנה הדבר הטוב (ואולי היחידי) שיצא לנו מסגירת השמיים בצל הקורונה. אז מה נשאר? פשוט שיר פופ מעולה וכיפי לאללה.
השיר, בו מתארחת כוכבת הנוער אנה זק, מסמן וי על כל אלמנט מוכר בשיר פופ שיוצא בישראל באמצע אוגוסט - שמש, בגדי ים ומדוזות. על פניו - לא מי יודע מה מחדש. אממה, יש פה הפתעה משמחת: השיר, כשמו כן הוא, חוגג על קוביות. בבטן, כלומר.
בפזמון אנה זק אמנם שרה ש"הבנים מראים ת'קוביות", אבל במקרה הזה מדובר בבן אחד ספציפי - בן אל. בבית שלו בשיר הוא מבקש "עזבי אותי מגופיות" כשזו שהוא לובש בקליפ קרועה במקומות הנכונים כדי לחשוף את סט הקוביות המוכר, ולקינוח השיר נגמר אחרי פחות משתיים וחצי דקות עם תבורי שאומר מפורשות - "איזה כיף שיש לי קוביות".
הומור עצמי ברמה מסוימת תמיד היה קיים בשירים של סטטיק ובן אל, בין אם זה היה הומור על עצמם, על הכינויים שלהם אחד לשני או הומור על המנטליות הישראלית, אבל ב"קוביות" הוא משרת תפקיד מיוחד. אחרי שהאוזן של כולנו כל כך הורגלה להחפצת הגוף הנשי, יש פה איזה אקט מאזן של שימוש בגוף הגברי כמושא המשיכה על החוף. כאמור, הפלרטוט עם המין הנשי תמיד נשאר בגבולות הטעם הטוב אצל סטטיק ובן אל, אבל כאן יש משהו מרענן - אחרי כל כך הרבה שירים באיזורי השיזוף של שוקובו ובגד ים של גומיגם - בלשמוע שיר שכולו הלל לקוביות הגבריות.
בכלל, הדיבור המרומז-בלבד על מיניות הוא אלמנט מוכר בשירים של סטטיק ובן אל, שבחמש השנים האחרונות עשו קריירה עם להיטים שמנוגנים במסיבות של גדולים אבל נגישים גם לקהל הצעיר. כמו שב"טודו בום" הם ידעו שעדיף להם לשיר "אוי תל אביב, כמה הכל יפה לך" למרות ש"אלכוהול" היה יושב שם יותר טוב על המקצב, כך גם ב"קוביות" הכל נשאר מותאם לכל המשפחה. אנה זק, שרוב קהל מעריציה עוד לא קיבל צו ראשון, שומרת על החלק שלה בשיר בצורה אלגנטית ולא מינית ("אנ'לא מאלה עם המחשוף"), והכי קרוב לאלכוהול שיש במסיבה הזאת זה ה"אווירה מהחמוציות" שזק שרה עליה בפזמון. כולם מרוצים - ובעיקר אנחנו.
מיילי סיירוס - Midnight Sky
השם מיילי סיירוס יזרוק את רוב הציבור הרחב לימי "האנה מונטנה" במקרה הנוסטלגי, או לפאזת הרכיבה בעירום על כדור הריסה והלשון בחוץ במקרה הפחות סימפטי; אבל לסיירוס מגיע יותר.
אחרי אלבום הפופ-פסיכדלי-אקספרימנטלי המעולה שלה, "Miley Cyrus & Her Dead Petz", שלא באמת הניב שום להיט (אבל שווה לכם לתת הזדמנות ל"Karen Don't Be Sad" היפה והמרגש או ל"Bang Me Box" הסליזי והמהמם מתוכו), ואחרי "Nothing Breaks Like A Heart" היפהפה עם מארק רונסון ו-"Mother's Daughter" ההמנוני, סיירוס הוציאה בשבוע שעבר שיר חדש שמעיד באופן חד משמעי: מיילי סיירוס היא לא גימיק או כוכבת ילדים שהתקלקלה - היא אחת מכוכבות הפופ החזקות והנכונות שיש לנו היום.
לשיר החדש שלה קוראים "Midnight Sky", וסיירוס עושה בו הכל נכון. היא לקחה את הסינתים האייטיזיים של דה וויקנד ואת פוזת דיוות הדיסקו של דואה ליפה, ובתוספת מילים על עצמאות וביטחון עצמי, לחן שאי אפשר לעמוד בפניו והגשה משכנעת בקול העוצמתי והמזוהה שלה - היא רקחה פה את אחד משירי הפופ המעולים של 2020.
שלא תטעו לרגע, סיירוס לא הפסיקה להתפשט בקליפים ולדפוק מבטים סקסיים למצלמה, וזה בדיוק מה שהופך אותה לדבר האמיתי. היא לא אומרת - "היי, סליחה, יצאתי מההתמוטטות עצבים שלי, חזרתי להיות ילדה טובה, הנה שיר נטול פרובוקציות" - להפך. היא אומרת "זו מי שאני, אני אוהבת את הגוף שלי ואני אמשיך לחגוג את המיניות שלי אבל זה בשום אופן לא בא על חשבון מוזיקה מצוינת". ובאמת, אין לה על מה להתנצל. לא כל עוד היא ממשיכה להוציא שירים אסרטיביים ומדבקים כאלה.
אם היה ספק, עכשיו זה ברור. מיילי סיירוס עושה פופ מעולה. היא לא גימיק, ולא פרובוקציה - היא פשוט כוכבת.