יותר מ-20 שנה חלפו מאז הופעתם של אירוסמית' בישראל, אבל טום המילטון, הבסיסט של הלהקה, עדיין לא שכח את הביקור שלהם כאן. "אני זוכר שטיילנו בירושלים, מצאנו את עצמנו בכותל והתפללנו ושמנו פתק", הוא מספר לנו בשיחת טלפון מיוחדת לקראת ההופעה ב-17 למאי. "זה היה ביקור דיי תיירותי, האמת. היה לי ספק שאי פעם נחזור לישראל אז זה נפלא שנצליח להגיע שוב הפעם. הבנתי שתל אביב מדהימה".
בכל גל ההופעות הבינלאומיות הענק ששוטף אותנו הקיץ, וכולל הופעות ממגוון ז'אנרים החל מהפופ של בריטני ספירס וג'סטין ביבר ועד ההיפ הופ העכשווי של טיילר דה קריאייטר, הופעתם של אירוסמית' היא ביג דיל. זוהי הזדמנות יוצאת דופן עבור חובבי הרוק המקומיים, ועבור כל מי שגדל על הקלאסיקות העל-זמניות של הלהקה בהנהגת סטיבן טיילר, ביניהן "I Don't Want to Miss A Thing" ו-"Crazy".
העובדה שהלהקה שרדה אחרי לא פחות מ-40 שנות פעילות לא מובנת מאליה בכלל. בשנות השמונים החבורה סבלה מתקופה קשה במיוחד בעקבות התמכרות של רבים מחברי הלהקה לסמים ואלכוהול, מה שהוביל אף לפירוק זמני של הלהקה. אך סטיבן טיילר (שירה), ג'ו פרי (גיטרה ראשית), טום המילטון (בס), ג'ואי קרמר (תופים) ובראד וויטפורד (גיטרה שנייה) מצאו את הדרך להחזיק מעמד ולהמשיך יחד כלהקה - וזה השתלם להם.
"היו לנו תקופות שלא הסתדרנו, במיוחד בתחילת דרכנו, אבל אחרי כמה שנים הבנו מה איבדנו וכמה נהדר הדבר הזה היה עבורנו", נזכר המילטון. "כולנו הבנו שהדבר הכי טוב שנוכל לעשות זה להצליח להבין איך להסתדר. היה לנו אז מנהל שהיה ממש טוב בלהגיד לנו בצורה ריאלית מה לעשות כדי להצליח. היינו צריכים להתמודד עם בעיות סמים, זו הייתה הבעיה הכי גדולה שלנו. למדנו לדבר על דברים כל הזמן לפני שהם הפכו לבעיה. עכשיו אנחנו מסתכלים לאחור על התקופה שאיבדנו חברים ומבינים שהרבה מהדברים שגרמו לנו להתעצבן אחד על השני כבר לא חשובים".
הסיבוב הזה מוגדר כ"סיבוב הופעות פרידה". זה הסוף?
"סיבוב הופעות פרידה יכול להימשך 10 שנים. זה נושא לא פתור. אנחנו מרגישים שהמעריצים שלנו רוצים לראות אותנו, וככל הנראה לא נמשיך לעשות אלבומים ולצאת לסיבובי הופעות. זה יהיה שונה - לא נצא לסיבובים גדולים ברחבי העולם, אולי נופיע לפעמים אבל זה יהיה פחות נפוץ ברוב העולם. אנחנו בעיקר מרגישים כרגע שאנחנו רוצים לתת למעריצים לדעת שאנחנו אוהבים אותם ומודים להם".
היום כולכם בשנות ה-60 לחייכם, עם משפחות. איך הצלחתם לשמור על עצמכם בחיי הרוקנרול?
"זה ממש קשה לשמור על עצמך בתוך החיים האלה. יש לנו משפחות, ויש לנו תקופות שיש עימותים בלהקה, אבל הדבר היחיד הוא להמשיך הלאה. עמוק בפנים כולנו יודעים שמה שיש לנו זו ברכה גדולה ואנחנו מוקירים תודה עבור זה. ככל שאתה מתבגר אתה מגלה שהרבה דברים בחיים ממש כיפיים גם בלי סמים. אפילו יותר".
האם אתם עדיין רלוונטיים בתקופה הזו, כשנדמה שהרוק מת?
"אני מרגיש שיש שינוי גדול במוזיקה, אבל מאיזושהי סיבה העולם נפתח עבורנו. זה אפילו מרגש - שכשניגנו במדינות שלא ניגנו בהם מזרח אירופה או דרום אמריקה גילינו קהל מאוד צעיר ואינטנסיבי, ומעריצים שכל כך שמחים להיות שם. יש לי המון כבוד למוזיקאים אלקטרוניים, אבל אני לא רואה 25 אלף איש מגיעים לשמוע כמה דיג'ייז - סוג המוזיקה שלנו עוברת ומתרגמת הכי טוב עם לקהלים ענקיים. אנחנו מאוד מנוסים בזה, אנחנו עושים הופעות כאלו כל החיים שלנו, ואנחנו יודעים איך לעשות את זה כיפי ומלהיב. בסופו של דבר העניין הוא שיש לנו שירים ממש חזקים וענקיים".
אין בכם חשש להופיע בישראל?
"אם רואים טלוויזיה יותר מדיי מקבלים את הרושם שהכל מאוד מפחיד. אנחנו מאוד מודעים למה שקורה קרוב מאוד לגבולות שלכם, וזה מדהים שהמדינה שלכם עדיין שומרת על חיים נורמליים. עבורנו בטוח לנגן בכל מקום. זו גם הזדמנות להרגיש שאנחנו חלק ממשהו, מההיסטוריה התרבותית של האזור הזה. אני מקווה שאולי יום אחד נוכל להופיע במדינות נוספות באזור".
ומה המעריצים כאן הולכים לראות?
"זו תהיה הופעה גדולה מבחינת הפקה, ננגן את כל השירים המועדפים על המעריצים שלנו. כשאני הולך להופעה של להקה יש שירים שאני מקווה שהם ינגנו, ורוב הסיכויים שאצלנו המעריצים ישמעו את השירים שהם רוצים כי אנחנו מופיעים עם שילוב של הלהיטים שלנו".