טיילור סוויפט

העולם חצוי לכחול שחור- לבן זהב, וגם לכאלו שאוהבים את החיים עצמם של טיילור סוויפט – ולכאלו שלא יכולים לסבול ומאחלים לה להיחנק. בדיוק כמו שאין ספק שמדובר בשמלה כחולה-שחורה, גם אין ספק שסוויפט מטילה צל ענק על כל מי שנמצא במחנה העוין. הגרסה הנוכחית והמודעת מדי להכל הקנתה לה את הסמכות להפוך לביונסה הלבנה, ולא לתפקד על תקן סגנית משנה. האינטואיציה שלה מחודדת, המרקטינג גם, ועד כמה שקשה להאמין –  זאת כנראה נשמה טהורה שמסתובבת בין מעריצים ולא רק אחת שמחלטרת מתוך שק מזומנים. על הדרך היא גם לימדה את צוות mako מוזיקה את כל התועלת שבמעקב אובססיבי ברשתות החברתיות, וגם איך לחבב את הז'אנר המסטול בנטורל. אם יש אחת שלעולם לא נצליח טו שייק ה'ר אוף, זאת היא.

סנט וינסנט

יש לה שם של גבר, אבל מדובר ביוצרת ששלטה ברוק האלטרנטיבי בשנת 2014 ביד רמה. סנט וינסנט, או אנני קלארק, הצליחה לרשום על שמה כמה הישגים מרשימים יחסית למוזיקאית בת 32. עם ארבעה אלבומי סולו בסגנון הייחודי לה, ואחד משותף עם לא אחר מדיוויד ברן, מקומה של סנט ברוק הנשי המידלל כבר מובטח, ולו בזכות העובדה שהיא האישה הראשונה מזה 20 שנה לזכות בגראמי על אלבום הרוק האלטרנטיבי הטוב של השנה. הכי למה הדוגמנית המהממת קארה דלווין היא המעריצה הכי גדולה שלה, ולפי השמועות גם בת זוגה. זה הפאוור קאפל הנשי לו שעשה לנו נחת בלב.

חוה אלברשטיין

המלכה האם האמיתית של המוזיקה הישראלית, ושלא יספרו לכם אחרת. חוה אלברשטיין נתפסת כגרסה עברית (וגם יידישאית) לבוב דילן, גם בזכות הוותק המרשים של השנים ששותפים לו רק מעטים, גם בזכות היצירה המתחדשת וחסרת המנוחה (למשל הבחירה בתמיר מוסקט כמפיק), ובמיוחד בזכות היות כל אחד מהם מלך פולק שהנחיל את שיריו והשראתו לדורות רבים קדימה. אבל לא צריך השוואות כדי להבין את הגדולה של אלברשטיין. כ-60 אלבומים שיצרה האישה ב-50 השנים האחרונות, והאחרון שבהם יוצא ממש בימים אלו, מעידים על יוצרת ייחודית ושאפתנית, מאותו סוג נדיר של יוצרים שיש להם הרבה מאוד מה לומר ולספר, אך עושים זאת בלי להרים צעקה. גם בעשור השביעי לחייה, אלברשטיין מפגינה תעוזה, ולא רק כשהיא עומדת לבד עם שותפתה הנאמנה לדרך, הגיטרה, אלא גם לצדם של מוזיקאים צעירים שיודעים להתאים אדרת מתחדשת למלכה שכבר מזמן השתלטה על משבצת מאוד ספציפית במוזיקה הישראלית - שבואו נודה בזה, אין לאף אחד אחר מקום בה.

FKA twigs

אם פקא טוויגז היתה חיה בימי הביניים, היא היתה נשרפת על המוקד כראשונת המכשפות. איזה מזל שזה לא המצב. הזמרת/רקנית/חייזרית, שנולדה לפני 27 שנים בשם טליה ברנט, כישפה את דרכה אל צמרת האלטרנטיב השנה עם אלבום הבכורה שלה. אפשר להתווכח אם מדובר בהייפ מוגזם או באחת התופעות המוזיקליות הכי חדשניות ומפתות של העשור הנוכחי. מה שאין לגביו עוררין הוא שטוויגז היא מזן הנשים שהיינו רוצים לראות יותר בתעשיית המוזיקה, בייחוד במיינסטרים. הבחורה יודעת להשתמש בכל הכלים שניתנו לה כדי להחזיק את הקהל שלה דרוך, מהקול הרך כמו חמאה שלה, הכתיבה והיצירה המינימלית, ועד לשימוש בגוף שלה בתנועות שלא ידענו שקיימות בכלל לפני שהטילה עלינו את קסמיה. החושניות שלה היא לא כזו שאנו רגילים לה, לא נואשת או נחלשת, אלא אותנטית. זה מה שהופך את פקא טוויגס לאחת הדמויות הנשיות הכי מגניבות ומוזרות ששולטות בעולמנו (ובזה של רוברט פטינסון). 

ביורק

האם הרוחנית של טוויגז, ושל המון מוזיקאיות נוספות – ביורק היא המוזה שעוררה בדורות שלמים את האומץ וההשראה להשמיע את קולם. ושיהיה הכי חריג ומיוחד, אם אפשר. הייחודיות של ביורק כל כך בולטת שכבר בגיל 12 היא הקפיצה אוזניים באיסלנד עם אלבום שירי ילדים וקאברים. מאז היא רק טיפחה ושיבחה את הקול האישי ואת הדמיון המופרע שלה. ביורק לא נותנת לשום גבול, מוזיקלי או תרבותי, לעצור אותה. האקלקטיות שלה הובילה אותה ליצור תשעה אלבומים, חלקם קומוניקטיבי וחלקם מאתגר מדי לאוזן האנושית. הפיה הקסומה הנחיתה את אלבומה התשיעי ממש לאחרונה - חוץ מלחזור לכדור הארץ ולזכות באמון מחודש מאלו שהיו מסורים לה לפני 15 שנה, היא גם אילצה את כל מי שדילג על שלב ההתרסקות להרגיש איך זה ליפול חזק משברון לב. 

Against Me!

Pאנק שמגיע מפלורידה של 1997, וסולן ש-15 שנה אחר כך יוצא מהארון כאישה טרנסג'נדרית, קודם טום גייבל ועכשיו לורה ג'יין גרייס, הוא כזה שמחייב להכניסו לנגן. להקת אגיינסט מי! הוציאה בשנה שעברה את האלבום " Transgender Dysphoria Blues", שחוזר על המנטרה הברורה מאליה, אך גם המאוד לא: תהיי עצמך. ואם את אישה, תקועה בתוך גוף של גבר פאנקיסט עצבני, תשלפי את עצמך ותהיי פאנקיסטית, תשחררי את האגרסיות. וזה כל הסיפור, בעצם. 

מתוך ממלכת סקנדינביה העשירה, מו היא השליפה הכי ממכרת של mako מוזיקה. כתבנו את כל הסיבות לכך, הורמנו על ידי דיפלו (בזכותה) ועשינו את המעקב השגרתי לקראת הגעתה לארץ. מלבד שזירת צמה והחדרה תת עורית של חומר הגזעיות ממנו היא מורכבת,  אין לנו אלא להודות לדנמרק, להוסיף Ø לשם ולהגביר את "Waste of Time" לווליום שישמח למרחקים, נניח את בנות הספייס גירלז. אובססיה איט איז.

דיקלה

האלבום החדש של דיקלה, "ואם פרידה", הצליח לחשוף את היוצרת הוותיקה (ולמרות זאת, עדיין מסקרנת) במוזיקה הים-תיכונית לקהל חדש. כזה שלא ליווה אותה ב-15 שנות היצירה שקדמו לאלבום, אבל זוכה להכיר אותה עכשיו. לאלו שמצטרפים באיחור, דיקלה, או בשמה המלא דיקלה דורי, בת 42 ובמקור מבאר שבע, היא לא רק זמרת עם קול גדול ששולח הישר אל אום כולתום ופיירוז. כמו סיה, היא גם כותבת ומלחינה מוכשרת שתרמה כמה מלהיטיה לשרית חדד, מוש בן ארי, מאיה בוסקילה, שלומי סרנגה, והרשימה מתארכת. בכלל, זמרת שכותבת ומלחינה את שיריה הוא לא דבר נפוץ במוזיקה הים-תיכונית, כך שהספוט של דיקלה הוא בגדר חגיגה. דיקלה משמשת דוגמה מצוינת לדמות הנשית מהסוג שהקהילה הים-תיכונית וישראל בכלל צריכה: עצמאית, רגישה, אבל לא שברירית. כמה טוב לראות את הקהל הישראלי נפתח למוזיקה שלה, רגע לפני שכבר היה מאוחר מדי.

ביונסה

ואחת אלוהינו: ביונסה קרטר נואלס, קווין בי, מלכת אמריקה, הסחבקית של אובמה והאישה שבחרה בג'יי זי. מי שיפצח את הקוד הגנטי כנראה יעמוד מול תור של נזקקים, כאלו ששולחים ידם ליוקרה, לכוח, לפראיות, למזומנים, לחכמה, לקול ולממלכתיות. האישה שהרית'ם הוא תחליף די. אן. איי והבלוז הוא שורשיה, היא נקודת התורפה של האימהות, הסחים, הילדים, האליטיסטים, הטקסים, האבות, השכונה, הנשיאים ותכניות הריאליטי - כולם נכנעים לה, ללא תעמולה ובלי שתידרש התעקשות. את הגראמי היא אוכלת לארוחת בוקר וחברות כמו "פפסי" הן אמצעי שעשוע, כשכל הדרכים לעשות כסף חוזרת על עצמן. שולטת בעולם, על כל המשתמע מכך, ביונסה.