יום חמישי, שבע בערב, אנשים חוזרים מהעבודה אחרי שבוע ארוך ומדליקים טלוויזיה. אתם יודעים, להתנתק קצת. דווקא אז, במעוז האסקפיזם, גיא פינס משדר אייטם בן שבע דקות על המאבק נגד גירוש הפליטים תחת הכותרת "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם". שבע דקות של אייטם מלא חמלה שמציג את הפנים האנושיות שמאחורי המספרים והקלישאות בלב תכנית בידור קלילה. מבלי להוריד מהכבוד שצריך להינתן למערכת גיא פינס על הבחירה הלא מובנת מאליו לנקוט עמדה, חשוב להבין דווקא את הסיבה שהנושא הלא נוח הזה הגיע גם לשם – הרגע שבו מוזיקאים בוחרים לפצות את פיהם.
הסיבה לאייטם הייחודי הזה היא גרסה חדשה שהוקלטה לשירו המיתולוגי של אהוד בנאי, "עבודה שחורה", לטובת המאבק נגד הגירוש. לגרסת 2018 של שיר גויסו זמרים מהדרג הראשון, ותיקים וצעירים כאחד – ברי סחרוף, יובל בנאי, רונה קינן, קרולינה, דנה עדיני ונצ'י נצ', שמבצעים את השיר לצד קיפלום יאקלו ואוואט גידאי, צמד מוזיקאים אריתראים שעומדים בפני גירוש. וכמובן, בהובלת אהוד בנאי בכבודו ובעצמו. יחד אספו האמנים את שיר המחאה בן ה-30, שנולד כדי למחות כנגד אפליית העולים מאתיופיה, ומשמישים אותו מחדש כשיר עדכני שקורא לאימוץ האחים כהי העור החדשים.
המילים העדיין מצמררות של השיר, שרלוונטיות גם כיום בנוגע ליהודי אתיופיה, נטענות בכוח עדכני לא רק בזכות ההקשר החדש שבו הושם השיר, אלא ממש מעצם אמירתן. לאף אחד מהמוזיקאים שמשתתפים בשיר אין אשליות שהגרסה החדשה תחליף את זו המיתולוגית, אין בזה צורך או טעם. הם לא הגיעו כדי לתרום מוזיקלית לשיר, אלא כדי להביע הצהרה שנישאת מעבר לפוסט בפייסבוק או לתמונה פשוטה – הם רוצים להשתמש במתנה שקיבלו כדי להביע עמדה ברורה וחד משמעית נגד הגירוש הקרוב מתמיד.
באופן מסורתי, תעשיית המוזיקה הקטנה של ישראל נתפסת כחלשה מדי מכדי להביע עמדה מפלגת. אם מוזיקאים יביעו עמדה, כך גורסת הקלישאה, הם עשויים לאבד את הקהל שלא מסכים איתם. אולי זה נכון, אבל קשה לדעת, כי רוב המוזיקאים מעדיפים להמשיך להיתפס כדמויות חסרות דעה. המעטים שמוכנים לדבר על מה שבאמת קורה מסביבם נדחקים לשוליים או מנופנפים כהזויים (משני צידי המתרס). וכך נשארנו מדינה עם מיינסטרים נטול אמירה משמעותית. לכן כשמוזיקאים עם קונצנזוס כמו אהוד בנאי, במעמד כמו של יובל בנאי או עם קהל הצעירים כמו של נצ'י נץ' משמיעים את דעתם – ועוד דרך המוזיקה – מדובר באקט חשוב.
חלק משמעותי במאבק הציבורי על הגירוש נוגע במאבק תודעתי – או במונחים של 2018, מי צועק יותר חזק, מי משאיר יותר טוקבקים, מי נוכח יותר בסביבה. שפי פז ופעילי "החזית לשחרור דרום תל אביב" זכו לניצחון מסוים כשמיתגו את עצמם כנציגי תושבי שכונות דרום תל אביב (על אף שאינם מייצגים אותם בשום אופן רשמי). אפילו הדיון הסמנטי בנוגע לשימוש במונחים "פליטים" או "מסתננים" נוגע למאבק התודעתי. אבל כשמוזיקאים מדרג א' מביעים עמדה, מוזיקאים שהקהל שלהם כולל גם אנשים שלא מסכימים עם דעתם, מדובר בנקודות חשובות לצד המאבק נגד הגירוש.
בנאי ושות' הם לא היחידים מעולם המוזיקה שפצו פה לאור העוול שהם רואים – במהלך השבועות האחרונים כ-70 מקומות וגופים מחיי הלילה (לצערנו, בעיקר התל אביביים) חתמו על עצומת חיי הלילה נגד הגירוש, תלו פוסטרים, קיימו מסיבות והופעות בסימן "לילה נגד הגירוש" שגם תפקד כערב התרמה המוני. רדיו הקצה שידר יום שידורים שלם ומרגש נגד גירוש הפליטים. כך צריך לפעול כל מוסד תרבות וכל מוזיקאי בעל השפעה, אפילו אם מינימלית וזניחה. כי בסופו של שיר, אין דבר יותר מבאס מאמן שנוצר את פיו.