השנה הייתה 2005, ובני הזוג ענת ועודד גולן התגוררו בטוקיו עם ילדיהם בעקבות רילוקיישן של עודד, שעבד אז בחברת קומברס. בין כל החוויות החדשות, השונות והמוזרות שהיה לחיים ביפן להציע להם, היו גם חדרי הקריוקי הפרטיים. מדובר בבילוי שטבוע עמוקות בתרבות היפנית כבר מעל ל-50 שנה, ומתרחש בגורדי שחקים בטוקיו שמלאים לחלוטין בחדרי קריוקי פרטיים - עשרות אלפי חדרים שפתוחים 24 שעות ביממה.

"אני מאוד נבוכה לשיר ליד אנשים, מעולם לא עשיתי את זה לפני זה, ויש משהו בחדר הפרטי שאתה נככס אליו עם החבר'ה שלך או עם המשפחה שלך"', מספרת ענת. "יש משהו שקורה לך בחדר הזה שלא קורה לך בד"כ אם אתה במקום גדול וציבורי. התמכרנו לזה. במהלך ארבעת השנים האלו הייתה רכבת אווירית של חברים ומשפחה ואורחים שהגיעו לבקר אותנו מהארץ, עם כולם הלכנו בין היתר גם לחדרי הקריוקי הפרטיים ותמיד זה היה ממש מוצלח".

אחרי חמש שנים משפחת גולן חזרה לארץ. עודד קיבל קידום לתפקיד בכיר בקומברס, ענת חזרה לעבודתה כעובדת סוציאלית, ונראה היה שהפרק היפני בחייהם נגמר. אבל למרות חייהם הבטוחים והנוחים, משהו ניקר בבני הזוג. "חשבנו שזה לא נורמלי שפה בארץ החברים שלנו ועם ישראל לא יודעים שקיים קונספט כזה", מספרת ענת. "יודעים מה זה חאפלה של קריוקי בחצר או בסלון, אבל לא יודעים שיש דבר כזה חדרים פרטיים. התחלנו להשתעשע ברעיון של לפתוח. הג'וק הזה לא שחרר, אז החלטנו שמנסים, והכי בגדול והכי בשווה שאנחנו יודעים".

 

וכך לפני שלוש שנים התחילה דרכה של רשת "פלאג אין" שמציעה מתחמי חדרי קריוקי פרטיים בארץ. במהלך התקופה הקצרה הזאת ענת ועודד הצליחו ליצור חוויית בילוי חדשה לגמרי בישראל, שהפכה מאז לתופעה של ממש. חדרי הקריוקי הפרטיים זיקקו את החוויה שתמיד אהבנו פה, של שירה בציבור, חאפלה ושמח, ועשו ממנה בילוי מדויק שכבר כמעט ואין מי שלא התנסה בו - כולל פוליטיקאים, זמרים מפורסמים וידוענים למינהם.

פלאג אין
חמש דקות ושתי וודקות וקופצים על הספות. פלאג אין | צילום: איתי סיקולסקי, יחסי ציבור

 

איך מתחילים לבנות דבר כזה מאפס?

עודד: "כשמפתחים תרבות בילוי חדשה אז יש הרבה מאוד אלמנטים. ביפן, רוב המקומות הם בניינים גבוהים של 12 קומות שכולן רק חדרי קריוקי פרטיים. פה ידענו שאנחנו רוצים משהו שהוא לא בבניין, אבל רצינו לעשות מתחם גדול. רצינו מתחם שלעיצוב שלו יש בו וייב של מועדון למרות שהבילוי הוא בחדרים פרטיים. במקביל עבדנו על התוכנה, החלטנו לפתח אותה מאפס ועבדנו על זה הרבה זמן".

ומה מבחינת ההיצע המוזיקלי?

עודד: "קנינו את כל מה שזז בישראל, אבל כל מה שיש בישראל הוא עדיין מוגבל. מאז שפתחנו ועד היום אנחנו כל חודש מפיקים שירים שהם 'מייד אין פלאג אין' - עשינו כבר יותר מ-1,500 שירים כאלה שהוספנו לרפרטואר. בחו"ל התחברנו לספקים אמריקאיים וקנינו מהם את כל מה שיש להם בלי לעשות חשבון. ספריית השירים לאט לאט תפסה נפח - היום היא בסדר גודל של 40 אלף שירים".

ענת: "אנשים נורא רוצים שהלהיטים האחרונים ברדיו יהיו להם פה, אבל אחד הדברים שלמדנו מחקירה הוא שאנשים בד"כ נוהגים לשיר בסופו של דבר את השירים שהם שרו בין גילאי 12 ל-22. שם נקבע בד"כ הטעם המוזיקלי. אלו הגילאים שאנחנו פנויים בסה"כ מטרדות החיים, וזה הגילאים שאנשים נורא מחוברים למוזיקה. לא משנה בן כמה אתה, אתה תמיד תשיר איכשהו במהלך בילוי כזה את מה ששמעתו בגילאים האלה".

 

אבל איך בכלל משכנעים אנשים ללכת לקריוקי מלכתחילה?

עודד: "בתפיסה שלנו הבילוי הזה מאוד בסיסי. אין פה משהו מתוחכם שצריך ללמוד. זה בסך הכל מוזיקה, אוכל, שתיה, וחבר'ה. הדברים האלו כנראה היו לפני 1000 שנה ויהיו בעוד 1000 שנה. חבר'ה שלא עשו קריוקי בחיים שלהם, ויש הרבה כאלה, מגיעים ואומרים שהם רק באים להסתכל אבל אחרי 5 דקות ו-2 וודקות הם קופצים על הספה. משהו בזה חוצה סוג של אנשים, חוצה תרבויות. זה ב-DNA של בני האדם".

ענת: "כבר בתקופת התנ"ך יש שירים, וסביב המדורות של השבטים הייתה מוזיקה, ובהלוויות ובכנסיות ובצבא. לשיר זה משהו שהוא צורך טבעי אנושי בכל תרבות".

היו לכם קשיים בהתחלה?

עודד: "ישראלים רגילים להגיע בחצי שעה איחור, אבל אם תגיעי חצי שעה אחרי תפספסי אותה כי החדר מוזמן כבר לשעה הבאה. אנשים צריכים להתרגל שכמו שהם באים לסרט בזמן, אותו דבר פה. לא קרה לנו שמישהו אמר ששלוש שעות זה יותר מדי בשבילי, בד"כ אנשים מבקשים להאריך".

ענת: "בשנה הראשונה היו פה מלחמות על בסיס יומי עם לקוחות סביב האיסור לעשן. הם היו אומרים 'זה החדר שלנו, הזמנו אותו'. היה חדר שהגיע, נכנס, הוציאו את הסיגריות, אמרנו להם שלא מעשנים במועדון והם הלכו הביתה. לימים הם הפכו להיות פה לקוחות קבועים. היום זה כמעט ולא קיים. זה משהו שבאמת היה צריך לחנך את האנשים אליו".

 

אתם יכולים לתאר את סוג האנשים שמגיעים?

עודד: "זה כיף לכולם. ילדות בנות 14 שרות פה ביונסה ואנשים בני 70 שירי פלמ"ח ומה שבאמצע. במועדון כזה החדרים שמאוד הטרוגניים - יהיה לך חדר אחד של חרדים ששרים שירים חסידיים, חדר לידם יש מסיבת רווקות וחדר לידם חגיגת יום הולדת 60 למישהו".

ענת: "יש סיפור על ילדה שהייתה פה ויצאה לשירותים במסדרון וגילתה פתאום את אמא שלה ואת החברות שלה. כל אחת בחדר עם החבר'ה שלה, באותו מקום בילוי".

אפשר לשים את האצבע על הדבר שבגללו אנשים כל כך נהנים?

עודד: "מישהי אמרה ששלוש שעות בחדר עזרו לה יותר משלוש שנים טיפול. זה מאוד מעצים. יש הרבה מאוד קהל חוזר. כמה בילויים כבר יש לנו? אנחנו הולכים למסעדות, לברים, לקולנוע, אולי להופעות. אין הרבה מבחר. בחלק גדול מהדברים האלה החוויה החברתית היא קשה. פה החוויה היא מאוד אינטימית, אבל של הקבוצה".

ענת: "זה גם מאוד בריא. קראנו המון מאמרים רפואיים שעוסקים במה שעושה שירה לגוף. לא במקרה אנשים יוצאים מפה בהיי. אנחנו יודעים היום להגיד שכשאתה שר הגוף מתחיל להפריש הורמונים שהם נוגדי דיכאון, וזה בריא מאוד למחלות לב, זה משפר את היציבה, זה משפר את מחזור הדם ואת הריאות. זה מרומם נפש ואנשים יוצאים מפה בריאים יותר".

פלאג אין
מוזיקה, שתיה, אוכל, חבר'ה. פלאג אין | צילום: איתי סיקולסקי, יחסי ציבור


ואכן, תהיה הסיבה אשר תהיה, הנתונים מדברים בעד עצמם: כרגע קיימים סניפים של פלאג אין ברמת החייל, בראשון לציון וברמת ישי, והסניפים בבאר שבע ובאילת נפתחים ממש בקרוב. ההצלחה הזו הובילה את בני הזוג גולן לקחת הימור נוסף בחיים, ולפתוח סניף במיאמי ובעתיד גם במנהטן.

"קיים סוג של ואקום בתחום הזה בעולם המערבי", מספר עודד. "זה קיים בברים שבד"כ לא עבדו הכי טוב אז הם פתחו איזה במת עץ כזאת ובן אדם עולה לשיר מול האנשים האחרים והוא חצי שיכור, וזה גם מה שגרם לקריוקי בעולם המערבי לקבל איזשהו דימוי שהוא קצת נמוך, סליזי, לא בטוח. בגלל זה המיינסטרים הרבה פעמים בכלל לא הולך לזה, כי הוא מרגיש שזה לא מתאים לו. האתגר שלנו זה להנגיש את זה לכולם - לעשות את זה מקום בטוח ומעוצב וטכנולוגי שמכבד את האנשים שמגיעים אליו".

אתם לא חושבים שיש משהו ייחודי בחברה הישראלית שגרם לבילוי הזה כל כך להצליח כאן?

עודד: "אני חושב שלא. הישראלים הם עם חם ושמח וזה מצוין אבל היפנים הם עם יותר קשה ויותר ממושמע והם גם נהנים מזה בלי סוף. לדעתנו, הנקודת בסיס להתפתחות הגלובלית שלנו היא שהנושא של מוזיקה, חבר'ה, אוכל, שתיה מתאים לכולם ואין לישראלים מונופול על הדבר הזה. אין מדינה שאין לה מוזיקה ואמנים ותוכניות ריאליטי מוזיקליות".

היו לכם קריירות מעולות ובטוחות גם קודם. מה בתחום הזה משך אתכם כל כך וגרם לכם להסתכן?
ענת: "לעשות כיף לאנשים. מפה זה נולד, מאהבה מטורפת לחוויה הזאת, ומרצון לשתף את האנשים ולתת להם גם מהטוב הזה. אנחנו מאוד שונים, עודד נהנה מהעולמות העסקיים ואני באה יותר מהעולם של המוזיקה והאנשים והאירוח והעולם הטיפולי הזה. מבחינתי זה היכל טיפולי מטורף לכל דבר. אנחנו רואים איך אנשים יוצאים מפה בהיי מטורף למכוניות שלהם, יוצאים בשירה ובריקודים, ואנחנו מקבלים מיילים של תודה למחרת. זה מסב לנו אושר".