הקורונה הנוראית והאכזרית הזאת, מתברר שיש בה גם צדדים חיוביים. לוקח זמן להבין את זה ולשים לב לכך, אבל הימים המטורפים שכולנו עוברים מביאים מגוון הזדמנויות חדשות לדברים שלא חשבנו עליהם קודם ושלא מצאנו זמן בשבילם.

יש משהו שמחמם את הלב בידיעה שכל האנושות כולה מאוחדת עכשיו מול אותו קושי ואותה חרדה. מעולם לא הייינו כולנו, בכל העולם, מאוגדים תחת אותו "סטייט אוף מיינד". אני חושב למשל על אייקונים מוזיקליים ומדמיין כיצד הם מעבירים את הזמן. פול מקרטני לדוגמה או סטיבי וונדר.

אביב מתפרץ ומשתולל כמו האביב הזה לא חווינו מעולם. הטבע ממהר לכבוש כל חלקה טובה בהסתערות רבת יופי, והחיות תופסות את מקומנו. יש משהו מנחם ומשמח לב בידיעה שהטבע מקבל פה את חייו בחזרה - ולו רק לרגע.

וכך פתאום עולות וצפות דמויות מהעבר, חברים וקרובי משפחה שהזנחנו את הקשר איתם, הזדמנות מרגשת להתחבק מרחוק, ואי אפשר להימנע מהמחשבה שיש משהו "פטליסטי" במה שקורה. מעין עונש לאנושות.

היינו חצופים, היינו תאוותנים, שדדנו את העולם הזה מנכסיו, ומישהו החליט לתת "ברקס" ולעצור את הכל. עכשיו יש לנו זמן לחשוב, להתחרט על האטימות שלנו ועל חוסר הכבוד כלפי כל הסובב אותנו.

הלוואי וה"מכה" הזאת תכניס בנו קצת בינה וצניעות. יש לנו הזדמנות לשינוי. אני עצמי מבלה את הימים האלה של הבידוד והסגר עם משפחתי הקרובה וזה אושר. פתאום יש לי זמן לשבת עם התאומות שחר וים, להתחבר, להקשיב, לדבר ולשתוק.

בתוך השקט הזה, שמגיע לאחר הרעש המתמיד, מתנגנים צלילים חדשים, נוצרות יצירות ובאות השראות חדשות. פתאום יש לי זמן כמו פעם להקשיב למוזיקה, ואני לוקח את הזמן לממש ביתר שאת את הקשר והאהבה עם משפחתי.