משרד ברמת החי"ל בצפון-מזרח תל אביב, ברחוב שמקביל לרחוב הברזל, בו שכן מועדון "רוקסן" המיתולוגי. מסביב בניינים גבוהים של חברות היי-טק, אותן חברות שגיבורי הילדות מימי הרוקסן העליזים מופיעים היום בערבי החברה שלהם. אבל מה שחשוב היא המורשת שהשאירו אותם גיבורים, מורשת שממשיכה לחיות אתכם בכל פעם שאתם שומעים ברדיו את "ירח כחול" או שופכים לאייפוד את הראשון של מוניקה, כדי לצרוח את "180". השירים נשארו, השירים שרדו, השירים ומבצעיהם, והמורשת שלהם ראויים להצדעה.
נקודות השקה בין רוק למוזיקה קלאסית
הקלישאה אומרת שאם אתה מספיק ותיק בסוף תהפוך לקלאסיקה, ולא משנה כמה אלטרנטיבי נחשבת בזמנו. זה כבר קרה ל"אהוד בנאי והפליטים", ל"פלונטר" של פורטיס, ל"סימנים של חולשה" של ברי סחרוף. אתמול זה קרה ל"רוקסן". תילי תילים של מילים וכתבות ומאמרים ופוסטים נכתבו על התקופה ההיא, שכבר הפכה למיתולוגית. והנה באה מישהי מפתיעה, דווקא צ'לנית, והחליטה לעשות מעשה.
מאיה בלזיצמן, שם שהפך נרדף למילה צ'לו במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, כיסתה אמש בקפה תיאטרון הקאמרי אסופה נבחרת של שירים שכיכבו אז ברוק הישראלי. בסינרגיה מופלאה עם הפסנתרן איתמר גרוס והמתופף מתן אפרת, עם סאונד נגינה מצוין וכמובן צ'לו מבריק, עברה בלזיצמן על כל הספקטרום, כשהבחירות שלה (בייעוץ אמנותי של דרור נחום) מתייחסות הן ליכולותיו של ההרכב המבצע והן לגיוון סגנוני, כשבמרכז עומדות נקודות החיבור וההשקה בין רוק ופופ לבין מוזיקה קלאסית.
מלהיטים וקלאסיקות ששרדו ומככבים עד היום כמו "יש בך" של החברים של נטאשה, "כל החבר'ה" של מוניקה סקס, "בשמלה אדומה" של הקספרים, "אחד אלוהים" ו"מישהו שומע אותי" של איפה הילד, "LA" של ג'ינג'יות ו"שקט" של בלגן. דרך שירים יפהפיים שקצת נשכחו מלב, כמו "שלכת" של אביב גפן, "המנון לאדישות" של ערן צור, "מאוד פרוע" של איגי וקסמן, "הילדה שלי" של תערובת אסקוט ו"מתח מיני" של המכשפות. ועד קטעים נדירים שכבר כמעט לא מושמעים כמו "שיר ילדים (בית של ג'וק)" של אסף אמדורסקי ו"פרפרים" של כנסיית השכל. כמעט כולם, אגב, מתוך אלבומי בכורה של אותם יוצרים. יוצאי דופן בהקשר הזה היו "אגם ענקית" של פורטיסחרוף ו"לילה" של נוער שוליים.
עושה עם הצ'לו מה שמסי עושה עם כדור
זו היתה הופעה ראשונה של בלזיצמן כזמרת, ואיזו דרך נאה להשיק קריירה. בלזיצמן היא לא זמרת-על אבל היא יודעת לשיר, כמעט לא מזייפת, ושרה יפה, הקול שלה חם, קרוב, נוגע, עושה לך חשק להתקרב אליה ולשמוע אותו בלחישה באוזן, וכשהיא ביצעה את "מאוד פרוע" הצבע שלה כל כך הזכיר את נינט, עד שחיפשתי את טייב על הבמה.
אבל מאיה בלזיצמן היא קודם כל צ'לנית, וכנראה שהכי טובה שיש לנו, התמר אייזנמן של הצ'לו. את קרני פוסטל, שעלתה אמש להתארח ב"שקט" (ביצוע מסורבל מדי), "בית של ג'וק" (נחמד) ו"אגם ענקית" (דרמטי, אבל דרמטי מדי), היא פשוט לא ראתה ממטר, ופוסטל היא צ'לנית מצוינת, שלצער כולם הצ'לו שלה הונמך אמש כמעט לגמרי עקב תקלה טכנית.
הטכניקה העילאית, הפקת הצליל, הרגש, המיומנות, מגוון הטכניקות והניואנסים - הכל ברמה כל כך גבוהה ומענגת אצל בלזיצמן, עד שבא לך להיות לכמה רגעים צ'לו בעצמך, ולו כדי להרגיש את האצבעות המופלאות האלה מתופפות עליך, מרקדות, חובטות, לוחצות, מנסרות, מלטפות, משתפשפות. את מה שמאיה בלזיצמן עושה עם הצ'לו אפשר להשוות למה שליונל מסי עושה עם כדור, למה שבר רפאלי עושה עם עדשות של מצלמות.
כמעט כל הביצועים בערב הזה היו טובים ומעלה, ונהנו כאמור משיתוף פעולה מוצלח ביותר של בלזיצמן עם איתמר גרוס בקלידים ומתן אפרת בתופים. השלישייה הזו נשמעה לעיתים כמו תזמורת שלמה, בעיבודים שהיו גם יפים וגם מסעירים, עם החלפות מקצבים באמצע השיר, התייחסות מוקפדת לתפקידי ליווי נשכחים מגרסאות המקור ובאופן כללי עושר צלילי ומוזיקלי מרתק ומפעים כאחד. את "LA" שלהם, המשובח, הייתי מקליט ומוציא כסינגל, לו רק היה קם עורך הרדיו שמוכן להשמיע אותו במקום את המקור. גם את "הילדה שלי", שהפך למעין דיקסי-רוקנ'רול-ברים-קברטי שהזכיר את "כשאהיה בן 64" של הביטלס.
מישהו שומע אותה
בהדרן הראשון עלתה שלישיית כלי קשת בראשות חן שנהר כדי להשלים עם בלזיצמן רביעייה ולתת ביצוע ל"בשמלה אדומה", שגם יאיר רוזנבלום ונעמי שמר וגם אורן ברזילי ושי להב היו נהנים ממנו. גרוס ואפרת חזרו ל"לילה" של נוער שוליים, שנולד מחדש כלהיט פופ-דאנס עם ניונאסים קטנים ומגניבים וביצוע שהזכיר זמרות אייטיז נוסח סינדי לאופר.
בשיר האחרון נשארה בלזיצמן לבדה עם הצ'לו ל"מישהו שומע אותי" של איפה הילד. היא והצ'לו התחילו יחד בשקט ושניהם, יחד עלו והתגברו ככל שהשיר התקדם. בפזמון השלישי מאיה בלזיצמן הגיעה לשיא ולקצה גבול היכולת הקולית שלה, ואז צנחה שוב לקטע שקט ואחריו הגיע הסוף, שהוא כולו התחלה גדולה.