יש רגעים בהם תופעה תרבותית עוברת מנחלת הכלל לקניינם של מעטים. אלה אותם הזמנים בהם אתה בוחן את החוויה ומבין שיותר מהכל זו בעצם מסיבה שאליה לא הוזמנת וגם אם כן אינך רוצה להיות נוכח בה. בכל הנוגע לסלבס אלה למשל המריבות בין פליטת ריאליטי א׳ לכוכבנית ב׳, שבהן האסקפיזם תופס עצמו בכזו רצינות, עד שכל שנותר לך הוא לגחך על התופעה כולה. במוזיקת אינדי מתברר שאותה התופעה מתרחשת בערך באותה הנקודה. ולראייה, המריבה המתוקשרת בין מארק קוזלק לחברי להקת "The War on Drugs", שהתנהלה מעל לדפי פיצ׳פורק. רגע, מה?
אם אין לכם מושג על מה דיברתי בפיסקה שעברה, אתם בחברה טובה. הרוב המוחלט של האנשים לא שמע מעולם על "Sun Kill Moon" או על "The War on Drugs". וזה לא רק כאן, אלא גם בקליפורניה ובפנסילבניה, היכן שהן הוקמו במקור. חלק קטן מאלה שכן מכירים, גם מתעניינים בעובדה שהן נמצאות במריבה מתמשכת, שמתקיימת בעיקר בדמות חילופי דברים באתר אינטרנט שמוקדש למוזיקת אינדי, ובהופעות. עד כמה הדבר היה נוכח אמש בהופעה של "סאן קיל מון" ב"בארבי" תל אביב? ממש.
פעם אחר פעם במהלך ההופעה מארק קוזלק הזכיר את חברי הלהקה ״היריבה״ תוך כדי לגלוג פסבדו-אירוני פסבדו-חתרני פסבדו-מעניין. מבחינתי, הוא בעיקר הוכיח את הנקודה שהאיש שם את ה-ד' ב״דוש״. מן הסתם טיפוסים שכאלה דואגים לוודא הריגה בכל הנוגע לרגשותיך כלפיהם, ואכן קוזלק דאג לבסס את היותו פוץ מהמעלה הראשונה בכך שאיים שאם מישהו אחד יצלם את ההופעה בדרך כלשהי, אז הוא יירד מהבמה. במהלך השיר הראשון, שנמשך כעשר דקות והרגיש רק מעט יותר ארוך מ״רשימת שינדלר״, זיהיתי מישהי שעמדה לידי וניסתה לצלם ללא פלאש. הרגשתי כאוהד כדורגל ששם לב שאחד מחבריו ליציע מתקדם אל עבר המגרש וחיכיתי לפיצוץ, אך היא עצרה עצמה. כמעריצה נלהבת, ללא ספק היא הגיעה למסקנה שהאמן המיוסר על הבמה צודק ובאמת אסור לצלמו, פן המצלמה תגנוב פיסה מנשמתו השברירה.
אחת מההופעות הקשות והמעייפות
ואם נשמע לכם שלא נהניתי אמש, אז אתם רחוקים מלטעות. למעשה, ארחיק ואומר שזו הייתה אחת מההופעות הקשות שחוויתי בחיי, פשוט חוויה מעייפת שנועדה רק למעריצים המסורים ביותר. ולא מדובר על מעריצי הז׳אנר, אלא המעריצים של קוזלק בעצמו. אני לצורך העניין מאמין ש"הנשיונלס" הוציאו את האלבום הכי טוב ב-2013, אני מוכן להישבע שגם החומרים הכי מאוחרים של "רדיוהד" הם פאר היצירה, במילים אחרות - אני פלצן מדופלם שאוהב ומכיר להקות אינדי רבות שדומות ל"סאן קיל מון", אבל הריח שנשב אמש בבארבי? אתם יודעים איך אומרים, כנראה שרק הנוד של עצמך מריח נפלא.
אז אני לא נהניתי, האם שאר האנשים חשבו אחרת? חד משמעית כן. ה"בארבי" אומנם היה רחוק ממפוצץ, אך אלה שהגיעו נראו מהצד כנהנים: הם עמדו זקופים, הזיזו את ראשם לעתים ומלמלו חלק מהמילים בשירים ההו-כה-רגישים של קוזלק. היו שם אפילו מוזיקאים מקומיים שאני מעריך, שהגיעו להתצייב בפני התופעה ״הנכונה״ בסצנה. לפחות חלק מבנות ה-24 שהיו אמש במקום לבטח נשבעות כרגע לחבריהם שאמש ראו את ההופעה הטובה בתבל. זו הייתה מסיבה סגורה ללא כל אפשרות להנגשה, ללא כל הקלה למי שלא נשבע בשמו של הסולן הכריזמתי, שבין שיר לשיר הפגין אישיות ממגנטת, שלא בדיוק תואמת לסגנון ההגשה האיטי והמשמים של יצירותיו.
לקראת סוף ההופעה, כשהעלה זמרת מקומית (נפלאה!) וניצל את קולו המרשים למען גרסה דלוחה להפליא של ״I Got You Babe״ מאת סוני ושר, בפאתי האולם חבורה של חתולים התחילו ליילל בפראות. קוזלק עצר את נגניו ואמר שהם מנגנים כ-pussies”״. האירוניה כנראה ועברה מעל לראשו, הוא לא שם לב לקולות הייללות לפי מיטב הבנתי. זה היה כנראה סתם צירוף מקרים קוסמי. ההופעה הזו כולה, העובדה שכל שאר הנוכחים נהנו, הביקורות המשבחות על אלבומו האחרון, כל אלה היו סתם מחווה אחת גדולה לרגע ההוא בסוף ״זולנדר״ בו מוגאטו צועק ״Am I on crazy pills?".