הקרטל עטיפת אלבום (צילום: פיני סילוק)
דיסק לפנים. "זימה" | צילום: פיני סילוק

בפנטזיה, הקרטל מארחים במופע ההשקה את הבנות של טרי פויזן. או לפחות עושים איתן אורגיה. "זימה", אלבום הבכורה שלהם, הוא אלבום הבכורה הטוב ביותר של להקה ישראלית מאז "The fun makers" של איזבו. מדובר בשלב הבא באבולוציית להקת הרוק הישראלית המגניבה והקרימינלית בעלת הטעם הטוב במוזיקה, שיודעת לערבב הכל, עם גיוון שמזכיר את "מלחמת פופ" של קוואמי והחלבות. אם אתם בקטע של השפעות, אז הם עצמם דיברו בזמנו על גורילאז, אאוט-קאסט וארקטיק מאנקיז, אבל הלו, זה נתניה פה. אז תוסיפו חוצפה, ביצים ואצבע משולשת, או בשפה אחרת: דיסקו, גרוב, דיסטורשן גיטרות, אלקטרו, היפ הופ והמון סאונדים משויפים מהאייטיז.

כבר מצלילי הפתיחה של "לשים לך דיסק", ששואבים בו-זמנית מהקיור ולד זפלין (ואיזבו), ברור שהקרטל היא להקה עם המון פוזה, ששרה את שמה שוב ושוב בפזמון החוזר של השיר הראשון שהוציאה אי פעם. אבל לצד הפוזה יש גם הרבה מוזיקה מצוינת, שיודעת לחפות עליה, לשחק איתה מחבואים, לעטוף אותה בקטע הנכון, בטקסטים מחוכמים, בגישה קולית להחריד, ובסוף לנצח אותה ואיתה. זה קורה, למשל, ב"רוקדת עם כולם" (שיר 2), שנשמע בהתחלה גחמני אבל בהמשך ממכר. לקרטל יש חושים חדים ונדירים לאיך ממצבים ורוקחים שיר פופ-רוק מצטיין, תכונה חמקמקה שממקמת אותם על הציר של תיסלם והקספרים. חוץ מזה הם נשמעים כמו החבר'ה הנכונים לערב אלכוהול עד שהאחרון נופל.

המוח שלהם פורע את הצ'קים עליהם חתם האגו

האטיטיוד שלהם הקרטל חצוף ומוחצן, אבל המוח היצירתי השפיצי שלהם פורע כמעט את כל הצ'קים עליהם חתם האגו. אם יש צמד רוקרים-ראפרים-שאנסונרים ששווה הקיץ להיות גרופית שלהם ולרדוף אחריהם לכל ההופעות, אלה הם יקיר בן-טוב ויונתן (אל יבנה ה)גלילה, אחיהם הקטנים והבלתי חוקיים של שאנן סטריט, גל תורן ומייקל ג'קסון, שכמו צועקים מתוך "אם הייתי יודע" (רצועה 3).

הקרטל עטיפת אלבום 2 (צילום: פיני סילוק)
הקטע שלהם הוא (לא רק) להשיג זיונים. הקרטל | צילום: פיני סילוק

גלילה ובן טוב באים לעשות את הקטע שלהם ולא ממש סופרים מישהו. שמים ז' גדול, אוהבים סקס לפחות כמו ששבק ס' אהבו, ומזמינים אותך, את שיושבת שם עם חוטיני ומיני וביקיני לבוא ולשתף פעולה בקטע רוק-fאנק-אלקטרו ("כן בשבילי", שיר 4) שבו מתחשק לרקוד, לצעוק, להשוות אותם למרסדס בנד, להזמין אותם לעל האש ולבלות עם מישהי. לא בטוח שבסדר הזה, אגב.

"זימה" של הקרטל, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הוא דיסק מחרמן. הוא עובד מצוין, למשל, בנסיעה לילית שיכורה לים של נתניה. שמה, על החול, היא רוקדת עם כולם, זורקת ת'מבט שלה, הלא כל כך מובן. גם המבט של הקרטל בהתחלה לא היה כל כך מובן, בסוף מבינים שהקטע שלהם הוא (לא רק) להשיג זיונים, אלא (בעיקר) לעשות את המוזיקה הכי מבריקה שהיתה פה מאז הראשון של ג'ירפות. עד כדי כך.

קשים להשגה, המניוקים

אבל עוד לא מאוחר לסגת, מאמי, ואם זו אהבה, אז מה זה עצב? הוא הרי דופק בקצב ("סינגל", רצועה 8). גם אם אתם ביזי רצח, כיף מאוד להאזין לאלבום הזה. וזה לא קל להתאהב בהם. קשים להשגה, המניוקים, לא מתמסרים בקלות, גם לא למיינסטרים ולא לאלטרנטיב, שומרים על קו תפר אמצעי, ממנו אפשר לזלוג לשני הכיוונים. גם מי שלא מאוהב באייטיז גדוש ("סופשבוע", שיר 5), ייהנה כאן. מי צריך דפש מוד כשיש את הקרטל.

הבחירות שלהם נעות על ספקטרום רחב יחסית, מרוק-דאנס קיטשי מחד ומשובח מאידך כמו "לא בנאדם" (רצועה 6), דרך קטע מדליק של אגו נטו כמו "הכל יכול" (שיר 9), עד לקאבר מלא השראה, עשוי היטב, אך מופרך לחלוטין, ל"אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין (10). הקולות המסונתזים של בן-טוב וגלילה, שגם ככה נשמעים רוב האלבום כמו זמר אחד, מגיעים כאן לשיאים חדשים של אטרף, כשברקע מקהלה המונית שרה את ה"נה נה נה נה", במחווה ספק הזויה ספק מגוחכת.

"זימה" של הקרטל הוא דיסק שאסור לכם לוותר עליו השנה. אם אורי מרק הוציא את אלבום הרוק של השנה וערן וייץ וכרמי זיסאפל את האלבום האיכותי, באים הקרטל ומתיישבים בסקסיות על משבצת האלבום המגניב, ממש בצמוד לקספרים. לכו איתם.