"אני נשארת ערה, מנקה את הבית, לפחות אני לא שותה. מתרוצצת רק כדי שלא אצטרך לחשוב על לחשוב, התחושה השקטה של תוכן שיש לכולם פשוט נעלמת כשהשמש שוקעת. הוא נדחק לתוך החלומות שלי, מוחץ לי את הקרביים, מציף אותי באימה, ספוג עד נשמתו הוא שוחה בעיניי ליד המיטה, יוצק את עצמו עלי, ירח נשפך פנימה, ואני מתעוררת לבד".
אלה המילים של "Wake Up Alone", אבל באיזה שיר שלא תבחרו, תוכלו למצוא אותן. מפזרות סביבן כאב בלתי נסבל כמו שפנס מפזר אור, גדושות בכמיהה. איימי וויינהאוס לא הלכה סחור סחור, היא לא יצרה שירי ג'אז מתוקים וקלילים שבהם רוקדים לחי אל לחי או צוחקים על הדרך שבה כל אחד הוגה את המילה עגבנייה. הג'אז שלה היה מוחץ קרביים, מציף באימה. הבלוז שלה לא היה כחול, הוא היה שחור לגמרי. ועם זאת, בעזרת הרבה כלי נשיפה וקצב, הצליח להיות המנוני, סוחף, נצחי.
וכמו לכל אמן שנכנס אל הנצח, בייחוד כזה עם סוף טראגי בגיל המדויק, הדוקו המכמיר היה רק עניין של זמן. "Amy", בבימויו של אסיף קאפידה, שמציג קטעי ארכיון רבים מלווים בקולותיהם של הקרובים לה המספרים על הידרדרותה, מגיע אחרי החוויה האינטנסיבית מכווצת הלב בגיהינום של קורט קוביין שיצר ברט מורגן, "Cobain: Montage of Heck", ולכן הוא מושווה אליו באופן אינסטינקטיבי, וידו לא על העליונה.
כרוניקה של מוות ידוע מראש
"איימי" – סרט מרתק, כואב, עצוב עד בלי די – הוא לא חוויה תוקפת חושים כמו זו שסיפק הסרט על קוביין, שהיה יצירת אמנות בעצמו, רחוק מסרטי הדוקו שאנחנו מכירים. תערובת מדהימה של מוזיקה, אנימציה, קטעי יומן וריאיונות שמסתחררת ומקפצת בעוצמה. ב"איימי" בקושי רואים את חבריה וקרוביה של איימי מדברים, רוב הזמן רק שומעים את קולם, קריינות רצף שאינה מספקת את המידע שאנחנו הכי זקוקים לו – שפת גוף. כשהבטנו בעיניים של אמו של קורט קוביין, ידענו שיש הרבה מאוד שהיא לא אומרת. כשהסתכלנו על השפתיים של קורטני לאב מתכווצות בעצבנות בעוד שאיפת סיגריה, ראינו את המתח שלה. ראינו את הדמעות, את תנועות הידיים, את בליעת הרוק בגרון.
אז בלי אנימציה, ובלי ריאיונות אינטימיים (חיכינו למארק רונסון, שהפך את "Back to Black" למה שהוא, וקיבלנו ממנו רק משפט טלפוני), ובלי אפקטים, ובלי קטעים של התרוממות נפש, שגורמים לנפילות לכאוב הרבה יותר, וגם בלי הרבה רגישות, אנחנו נשארים עם איימי ועם כרוניקה של מוות ידוע מראש. אבל גם זה, כאמור, מצליח להצמיד את הצופה לכיסא במשך שעתיים, או יותר נכון לגרום לו לזוז עליו בחוסר נוחות. מישהי שלא מפסיקה להגיד על עצמה שהיא דפוקה בראש. מישהי שמחפשת סימביוזה מוחלטת עם אהובה, בלייק. הוא חותך את עצמו, אז היא אחריו. הוא עושה הרואין, אז היא חייבת גם. "אני רוצה להרגיש בדיוק מה שהוא מרגיש", היא אומרת, ומתכוונת לכך לחלוטין. ובגלל זה גם אנחנו מרגישים מה שהיא מרגישה כשהיא שרה.
הסלידה שמעוררים בסרט גם בלייק (על המסך הוא חסר אישיות לחלוטין, וגם לא בדיוק נוטף אינטליגנציה. מערכת היחסים ההרסנית של קורטני וקורט נראית פתאום בריאה ומתוקה יחסית לזו של השניים האלה) וגם אבא שלה (איש די בהמי, שמגיע רק כשיש לו מה להרוויח, משתזף באור הזרקורים ולא עושה כלום כדי לעזור לה) נחלשת מעט כשאתה מבין שהם רק אובייקטים שממלאים את תפקידם – להיות מושא כמיהתה האינסופי, מקום לנתב אליו רגשות חזקים מדי, דרך להפיג את הריקנות התהומית. "זה כל כך משעמם בלי הסמים", אמרה לחברתה כשזכתה בגראמי. כמה נורא להרגיש כך ברגע בקריירה שאמור להיות שיא רגשי.
פחות מדי חמלה
הבזקי הפלאשים משחקים תפקיד מרכזי בסרט. יש כל כך הרבה מהם, והם כל כך מסנוורים, עד שהם מעבירים את התחושה הזאת, של להיות כלוא, חשוף, פגיע, לכוד, ארנבת מבוהלת מול פנסי משאית רגע לפני הפגיעה. די, תפסיקו את זה, בבקשה תפסיקו את זה. עכשיו. ובין לבין, תנועות מטוטלת – רגע אחד איימי היא הבחורה הכי יפה, סקסית, קורנת ומצחיקה וצחקנית שראיתם, רגע אחריו היא נראית כמו נרקומנית קבצנית אלנביסטית, מכווצת, מצומקת, מגולגלת עיניים, ושוב ושוב וחוזר חלילה. עד שהיא מובלת מכוסה אל מחוץ לביתה.
תמיד היה קשה לראות אותה עולה סהרורית על במות, חסרת שליטה ונלעגת. תמיד מעוררת שאלות: למה נותנים לה לעלות ככה? למה לא מורידים אותה? למה מצלמים את הקרקס הזה? למה משדרים את זה? למה אני צופה בזה? הצפייה בסרטו של קאפידה גולשת למקומות הללו לא מעט פעמים. יותר מדי האשמות, פחות מדי חמלה. יותר מדי רכילות, פחות מדי עומק. אבל אולי זה רק הגיוני – הרי איימי וויינהאוס אף פעם לא עשתה לנו חיים קלים. לא בחייה, ולא במותה.