היא צועדת למרכז הבמה לבושה שמלה ארוכה ארוכה בצבע טורקיז, מחשוף שחושף עור לבן בוהק, עקבים נוצצים, שיער משוך לאחור, כאילו היא זמרת אופרה שמיד תעגל את שפתיה האדומות על רקע עשרות נגני הפילהרמונית הישובים על הבמה ותחלץ מהן קול סופרן מנתץ זכוכיות. אבל זאת סוזן וגה, והיא לוקחת גיטרה אקוסטית ופורטת עליה בעדינות. "New York Is a Woman" מתוך "Beaty & Crime" מ-2007, אלבום שחוצה את ניו יורק לאורך ולרוחב. "ניו יורק פורשת את עצמה לפניך. עם הצמידים שלה והפייטים שלה והכוכבים שלה. כל כך התרשמת כשראית אותה לא לבושה, שהיית חייב לעבור מבר לבר. מהקומה ה-27 מעל המהומה של אמצע העיר, אתה מסוחרר מהיופי שלה ומהפשע שלה. והיא כל בחורה שראית בכל סרט, כל גברת שאתה מכיר מתוכניות לייט-נייט בטלוויזיה. והקיטור והפלדה שלה הם התשוקה שאתה מרגיש. ניו יורק היא אישה, היא תגרום לך לבכות. בשבילה אתה רק עוד בחור".

לא נתפס כמה שהאישה הזאת קולית, במובן העמוק ונטול הפוזה של המילה. גם בגיל 55. שימו אותה בהיכל התרבות עם פילהרמונית שלמה, בשמלה ארוכה ארוכה בצבע טורקיז, עם נברשות משתלשלות מהתקרה ותאורה שמתחלפת מבורדו בורדלי לוהט לירוק מסתורי וחורך, והיא עדיין תשרה את התחושה הנקייה, המתכתית, המאופקת, המינימליסטית כמו בית יפני. בלי תיאטרליות, בלי דרמה. עוטפת בלי לחנוק, דוקרת בלי להקיז דם.

סוזן וגה
עדיין תשרה את התחושה הנקייה, המתכתית, המאופקת, המינימליסטית | צילום: שי סקיף, יחסי ציבור

היא ממשיכה ל"Pornographer's Dream" מאותו אלבום וגולשת ממנו עד 1985, ל"Marlene on the Wall". וכך הלאה, מדלגת בין עבר רחוק לקרוב, בין הווה לעתיד, מושיטה לנו יד ללכת בעקבותיה ברחובות הצרים, השוקקים, בין הקצב, הסנדלר, המכולות הקטנות של פעם, הכנסיות המצלצלות, שוזרת סיפורים על נער מליברפול שהתאהבה בו במחנה קיץ (שניהם אהבו אז את לאונרד כהן, אז לא נשארה להם ברירה אלא להתאהב), על הפוסטר של מרלין דיטריך שהיה תלוי בחדרה, על אחיה שנפטר, שעל חסרונו כתבה את "Ludlow Street" צובט הלב, על התשובה האמיצה שלה ל"Maggie May" של רוד סטיוארט. סוזן וגה יודעת לספר סיפור, ואנחנו באנו להקשיב.

ביקור התזמורת

רוב הזמן היא כל כך מהפנטת עד שהתזמורת, בניצוחו של אילן מוכיח, נמוגה לנו מאחור, אך יש רגעים שהשילוב ביניהן מפעים ממש, כמו בביצוע ל"Solitude Standing". רגעים שבהם התזמורת מספרת סיפור חשוב לא פחות מאלה של סוזן וגה. הרגע הזה שבו כל הכנרים מטים את סנטרם אל הכינור, מרימים את הקשת, מציפים את האולם במתח מלא באנרגיה פוטנציאלית. הרגע הזה שהנבל רוטט.

סוזן וגה
היתה הסכמה שהיה אפשר לוותר על "הלהיטים" | צילום: שי סקיף, יחסי ציבור

היתה הסכמה במושב לידי שהיה אפשר לוותר על "הלהיטים", "Luka" ו"Tom's Diner" (די, היא לא חייבת, זאת לא הפעם הראשונה ולא השניה שלה כאן), וגם על "The Queen and the Soldier", שלי באופן אישי מזכיר את "פנקס הקטן", ולתת לנו במקום את "Small Blue Thing", שבלט וציער בהיעדרו (אני אפילו לא מעזה לבקש משהו כמו "Song of Sand" הזעיר, המרפרף בכנפיים בלתי נראות).

בהדרן השני, שבו שרה את "Left of Center" כי לטענתה כולם בארץ ביקשו שתשיר אותו, היתה הסכמה גם שזה לא ממש משנה בעצם כי מושלם לנו. כי היא יכולה להמשיך לעמוד על הבמה בשמלת הטורקיז הארוכה, גיטרה ביד, גומות חן בלחיים, ולזהור לעברנו עם קול שירי הערש שלה. אנחנו לא הולכים לשום מקום.