לפני שנתיים, בפסטיבל העוד, נחשפתי לראשונה לברי סחרוף ורע מוכיח במופע המחווה למשורר הגדול רבי שלמה אבן גבירול. מודה, שלא הייתה מאושרת ממני. החיידק האבן גבירולי תפס אותי כבר בתיכון בלימודי שירת ימי הביניים. המחשבה שאת הטקסטים המופלאים שלו ילחינו ויבצעו סחרוף ומוכיח, הצמד שאחראי לאלבום המופתי "סימנים של חולשה" ול-"11 א" ריגשה אותי ונשמעה לי כמו מתכון מנצח. ואכן כך היה. אותו ערב קסום וחד פעמי הפך לאלבום המרתק "אדומי השפתות", שאתמול בערב בוצע לראשונה על הבמה.

נגנים בשתי שורות, סחרוף בראש ומוכיח במאסף

תאטרון ירושלים, הבמה עשירה בכל טוב, וברגע אחד עולים אליה כל הנגנים: רע מוכיח על התופים, עדי רנרט בפסנתר וקלידים, יניב רבה עם העוד, עודד גולדשמידט בבס וקונטרבס, אסף רוט עם מרימבה, זוהר פרסקו בכלי הקשה, שי צברי בקולות, איל תלמודי בכלי נשיפה, נאור כרמי, וכמובן סחרוף.

הם מתיישבים על הבמה בשתי שורות, כשסחרוף בראש ומוכיח מאחור כמאסף. ללא שהיות מתחילים עם "שפל רוח", שיר הלל לאל ואחד השירים המוכרים יותר של אבן גבירול. הקהל יושב בחושך מוחלט ועל הבמה תאורה מינימליסטית, הצובעת את הנגנים בצבע אחר בכל שיר, מה שיוצר אפקט ממגנט, המושך את העיניים.

אחרי פתיחה ארוכה ממשיכים עם "מליצתי דאגתי הדופה" ו"שער פתח דודי", אחד השירים היחידים שאינו של סחרוף ומוכיח ומבוצע על פי לחן עממי. שי צברי מכניס את הניחוח האורינטלי כשהוא מנגן בקולו ומיד עוברים ל"מה לך יחידה" - שיר כאב, בו מתאר אבן גבירול את מאבקי הנפש שלו, כשנאלץ לברוח מהעיר סרגוסה בה חי. אבל איכשהו הלחן הופך את השיר הזה למשמח לבב.

 מתחיל כמו "77" ועובר לאווירה "פינק פלוידית" מהפנטת

סחרוף מגיש את הטקסטים העתיקים האלו כאילו היו שלו והשיר הבא "ובכן היה לאין" אף מתחיל כמו "77" מהאלבום "חם על הירח". אבל באופן מפתיע הקולות של צברי בסוף השיר מובילים אותו לאווירה "פינק פלוידית" מהפנטת, כמו קטע שהייתם מצפים לשמוע ב-" Dark side of the moon".

משך כל הזמן הזה סחרוף יושב על הבמה, לא עומד, ולא מלווה את השירים בדיבורים מיותרים. נדמה כאילו הוא אינו לוקח על עצמו תפקיד מובהק של פרונטמן. הוא רק השליח. למען לא נטעה - הערב הזה אינו הערב שלו, אלא של שלמה אבן גבירול, שרוחו כמו שורה מעל במהלך כל המופע.

אחרי "שכני בתי חומר" באווירת קהלת, ו"לב נבוב", שמסתיים באלתור ג'אזי קצר של רוט ורנרט, מוביל פרסקו את הקצב בעזרת "Frame Drum" - מעין תוף מרים ענק, ל"שלום לך דודי" בלחן של מוחמד וואהבי.
העיבודים הבימתיים שומרים על נאמנות לעיבודים באלבום, והאמת היא שזה דווקא עובד: מדהים לראות ולשמוע את העושר המוזיקלי מהדיסק מתרגם לאושר מוזיקלי על הבמה. מעבר לז,ה מחיאות הכפיים על הבמה ושל הקהל הופכות לחלק בלתי נפרד מהקצב, מפיחות חיים בעיבוד המוכר ומסעירות את הסיטואציה.

סחרוף קם ופותח בסולו ריקוד קצרצר

בשלב הזה ניתן האות להתחלת החגיגה האמיתית של הערב עם "כתב סתיו". סחרוף מזיז לראשונה את הכסא ונעמד, תלמודי מפליא לנגן בקלרינט, כל כך הרבה צלילים מרקדים בחלל האוויר, ובשיר הזה אנחנו זוכים לקבל סולו קצר כמעט מכל הנגנים, ואפילו סולו ריקוד קצרצר של סחרוף. ואז פורץ מישהו מהקהל, שמתקשה כנראה לעצור את השמחה, אל הבמה ובכריעת השתחוות לרגליו של סחרוף מוחא לו כפיים לרגע קצר.

אחרי השיר סחרוף מדבר סוף סוף ומציג את הנגנים. אחרי סולו ארוך של פרסקו הם מנגנים את "תבורך מבלי קצה" שנשמע כמו תפילה או תחינה קסומה. הם מסיימים עם "אדומי השפתות", אחרי סולו ארוך מדי של מוכיח. דווקא השיר הזה, הפותח את האלבום באווירת קרנבל, מאבד משהו מהדיוק שלו על הבמה.

 תצוגת תכלית מרשימה של נגנים, צלילים, טקסטים והחיבור ביניהם

באופן כללי, המופע הזה הוא תצוגת תכלית מרשימה, משובחת, מרנינה, של נגנים וצלילים, של טקסטים מופתיים ושל מלאכת מחשבת בחיבור ביניהם. העיבודים המיוחדים בטח היו גורמים לאבן גבירול, המיוסר בחייו, לתחושת אושר ונחת. מי היה מאמין שטקסטים מימי הביניים יכולים להפוך למרכיבי הבסיס של אירוע תרבותי כה עמוק וקסום בערוב שנת 2009?

הם חוזרים להדרן עם "ככלות ייני תרד עייני", קטע נדיר שגרסה אחרת שלו נוגנה בפסטיבל העוד. הקהל כולו נעמד על הרגליים, משולהב ומריע בשמחה מתפרצת. הביצוע שמח כמו ריקוד חסידי רגע אחרי שבירת הכוס בחתונה. ובאמת, אחרי הדרן מושלם ושמח שכזה, כל שמתחשק הוא להרים כוסית לחיים: "לחייכם, אדומי השפתות!", ומזל שיש עוד שתי הופעות, בתל אביב (במסגרת פסטיבל תל-אביב) ובבאר שבע, בהן אפשר יהיה ליהנות מהקסם הזה.