לפני הכל, כדאי להתוודות: יש לי חולשה לשלומי שבת, וכנראה שמלבדי גם לרבים אחרים. איך לא? הוא אנושי כל כך, מרגש מאוד, מתנהל בצניעות וכפי הנראה גם איש טוב לב. מי יכול לבקר אותו או להגיד עליו משהו רע? לא שצריך להגיד משהו כזה ביחס לאלבום החדש שלו, "הלב". האלבום השנים-עשר של שבת הוא כיפי ברובו, מופק בהשקעה ועם עיבודים טובים. יחד עם זאת, הוא לא אחיד ברמתו.
אני לא מהנוטים להתמרמר על קיטש. קיטש זה בסדר גמור. ברגעים מסוימים הוא אפילו נחוץ ופעמים רבות משמח, אבל הוא צריך להופיע במידה הנכונה, אלא שבאלבום הזה נדמה שיש יותר מדי ממנו. יש תחושה שיש בו כמות מכובדת של שירים שנכתבו במיוחד עבור רגע הכניסה לחופה, כמו: "האחת מבין כולן", או "את כל מה שיש". עוד שיר שמטייל על גבול הקיטשיות, ומצליח בקושי רב להתחמק מההגדרה בעזרת מעברים מעניינים מוזיקלית הוא "את תהיי שלי". זה לא דבר רע בהכרח, אבל ברגע שמזהים את הכוונה בקלות מדי, השירים מאבדים מהאותנטיות שלהם וגם קצת פחות מרגשים. מעבר לזה, את השירים האלה יכול היה לשיר כמעט כל זמר אחר, ואין להם שום ערך מוסף ייחודי לשלומי שבת. הם פשוט נועדו להיות המנוני הופעות, נכתבו כנוסחאות ולא מאוד מפתיע שבסופו של דבר יצאו קצת סתמיים. יכול להיות שהם משיגים את מטרתם בהופעות, אבל אמן בסדר הגודל של שלומי שבת יכול להרשות לעצמו לשיר המנונים קצת יותר ייחודיים ומורכבים, ובעיקר כאלה שהולמים את מידותיו. אני בטוחה שגם אותם הקהל ישמח לזמזם ולהאיר עם סמארטפונים לצליליהם.
יוצא דופן בעניין הזה הוא השיר "רפסודה" שמוכיח שכששבת מרשה לעצמו להתרחק מהחוף ולתת לרפסודה להוביל אותו, ללא יעד מוגדר - קורים רק דברים טובים. השיר עצמו הוא שיר יווני מוכר משנות השמונים של הזמר פנדליס טאלאסינוס. את המילים היפות לגרסה העברית כתב דורון מדלי ומשתתף בה גם יהודה פוליקר ששר קולות ומנגן על שלושה כלים (בגלמה, לאוטה ובוזוקי). שיתוף הפעולה בין שני הענקים האלה מוצלח מאוד, הקולות שלהם משתלבים יחד בהרמוניה ובכבוד האחד לשני, ומעוררים ציפיות לשיתופי פעולה יותר נרחבים בהמשך, אולי אפילו בהופעות. בטוח יהיה מרגש לראות אותם יחד על במה אחת.
חוץ מ"רפסודה", באלבום יש עוד שירים שמרימים אווירה בצורה אפקטיבית, בעזרת הפקה עשירה ומוקפדת ונגנים מעולים - למשל "אין לי שקט" הכיפי שכתבו דנה וחנה לפידות (אם ובת). "הלב" גם הוא שיר שעושה את העבודה על הרחבה, כנראה לא סתם השיר המושמע ביותר בשנה החולפת לפי נתוני אקו"ם. השירים האלה ישתלבו היטב בכל חפלה שמכבדת את עצמה והם גם מוכיחים שבניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, יש הרבה תחכום גם בשירי ריקודים, והמאזין האינטליגנטי יודע לזהות חפלה איכותית ולהבדיל אותה מחפלה מחופפת ומרושלת.
השירים היותר קצביים באלבום הם לגמרי החוליה החזקה שלו וחבל שאין מהם יותר. גם בגזרה השקטה יש הברקות. דנה לפידות הלחינה את אחד השירים היפים, "קרוסלה ישנה", ולאה שבת האחות תרמה את הסינגל המוצלח והמדבק "לא מגלה". המילים של השיר "רומי" לא ממש ברורות, אבל הלחן הנהדר של תומר בירן ואמיר דדון מצליח להשכיח את המוזרות בטקסט שכתב טל רביב, סמנכ"ל קריאייטיב של משרד פרסום.
על העיבוד וההפקה המוזיקלית חתומים שבת עצמו וטל פורר. זו בהחלט הצהרת כוונות שאולי מעידה על התרחקות מסגנון מזרחי מובהק, ופנייה אל עבר הפופ הכל-ישראלי שתומר בירן, ניצן קייקוב, טל שגב וסהר חגי, שלוקחים גם הם חלק באלבום, הם שחקנים בולטים במגרש שלו. שבת תמיד טייל על הגבול הזה בזהירות רבה, אבל היו לו כבר אלבומים שבהם עבד עם יותר אנשים מהז'אנר המזרחי וגם השתמש ביותר כלים מזרחיים. יש עדיין קריצות לקהל של הפופ המזרחי ("הלב", "אין לי שקט") אבל הן מעטות יחסית. זה אלבום לכל המשפחה, כל משפחה, שכולם יהיו מרוצים.
בכל אופן, כנראה שהירידה לפרטי פרטיו של האלבום היא נחלתם של מבקרים או של מאזינים שמחפשים הרבה יותר מאלבום "בסדר", כי הקהל הרחב ממשיך לחבק את שבת ולעטוף אותו. האלבום הגיע למעמד של אלבום זהב תוך חמישה ימים בלבד (על מכירות של 15 אלף עותקים), הישג מרשים מאוד שממשיך את הפריחה המחודשת של שלומי שבת בשנים האחרונות. דווקא המקום הבטוח הזה מעורר ציפיות לחידושים ולהפתעות בהמשך, הרי יש לו על מה להישען. הוא כבר לא עלה נידף בשורות המוזיקה הישראלית, אלא בעל מעמד יציב ומרכזי ביותר. אם הוא היה מתבקש לחבוש את כובע המנטור שלו ולחוות דעה על האלבום הזה, הוא בטח היה אומר לעצמו: "יפה שלומי, אבל אתה מסוגל להרבה יותר".