כשמדברים על ריי (Rhye), מדברים בערפל: הצמד מקפיד לשמור על מסתוריות שמטרתה לתת למוזיקה לעמוד בפני עצמה, בלי פנים או בלי דמות לקשר אותה אליהם. לאלבום היחידי שלהם הם קראו "Woman", ובכך נתנו לו קווי מתאר נשיים וערטילאיים בלבד. הם יודעים שבלי רקע מקדים כלשהו, אף אחד לא יחשוב שהמוזיקה הזו נוצרת בידיים גבריות, בטח שלא יחשבו שהקול הקטיפתי הזה הוא בכלל קול של גבר. את ההסוואה הזו הם מנסים למשוך ככל האפשר, עד שמישהו בא ואומר לך שמדובר בכלל בעבודה של שני גברים. כן, גם הסולן. אבל לצמצם את ההרכב הזה ל"להקה בה הזמרת היא בעצם גבר" חוטא לו, כי זה בהחלט לא הטריק היחידי שמייחד אותם.

ריי בישראל (צילום: לירון שניידר,  יחסי ציבור )
שומעים אישה, רואים גבר. מילוש | צילום: לירון שניידר, יחסי ציבור

"Woman" הוא אלבום שמשרה עליך תחושה כאילו מישהו לקח את הרגעים הכי מתוקים בסיפור אהבה ובודד אותם לכדי חלום קטן ומתוק. הוציאו החוצה את החלקים הקשים, המכעיסים, הכואבים או אפילו המשעממים, השאירו אותנו להתענג בלי ייסורים. אולי זה בלתי אפשרי להתאהב בלחיצת כפתור, אבל אם אתם רוצים לחזור ולהרגיש כאילו התאהבתם לראשונה שוב ל-35 דקות, אתם יכולים פשוט לשים אותו במערכת וללחוץ פליי. והטריק שמשתווה לרמתו של אותו תעתוע ראשוני של סולן הפלא, הוא זה שמאפשר לריי לשחזר את האינטימיות שנרקמה באולפן גם על הבמה, כשהתנאים מופרים והמשחק משתנה.

באלבום, מערכת היחסים נרקמת בינך לבין שני גברים – הסולן הקנדי מילוש, והמפיק הדני רובין חניבעל. על הבמה, לעומת זאת, פגשנו שישה מוזיקאים – צ'לן, כנר, מתופף, בסיסט/גיטריסט, קלידן ואת אותו מילוש. לרגע נדמה שמערכת היחסים השתנתה לחלוטין, ושמי שערך את הפגישה העיוורת הזו לא עמד במילה שלו. אבל איכשהו האסופה הזו של ששת הגברים, שנראים כל אחד כאילו הגיע מעולם אחר, מצליחה ליצור מוזיקה כל כך עדינה ואינטימית. מוזיקה שבהעדר מילה מתאימה יותר תיקרא נשית. אולי כזו שנוצרת בניסיון לתיאור נאמן וגדוש אהבה והערכה לאישה, כמו דיוקן שנוצר במכחול המלטף והעדין ביותר.

ריי בישראל (צילום: לירון שניידר,  יחסי ציבור )
הקלידן והפנדר רודס שהילך קסם על הכל | צילום: לירון שניידר, יחסי ציבור
ריי בישראל (צילום: לירון שניידר,  יחסי ציבור )
וכנר שנראה כאילו נשלף מלהקת מטאל | צילום: לירון שניידר, יחסי ציבור

מה שלרגעים כן פגע באינטימיות בהופעה היה סאונד מנופח שהכביד על הקלילות והאווריריות של הלהקה. היו רגעים בהם היה נדמה שעדיף כבר היה להשאיר את ההגברה לגמרי מחוץ התמונה – כששכחנו שיחד איתנו בבארבי יש עוד מאות אנשים ולא מדובר בהופעת קאמרי אינטימית. ובעצם, ההופעה הזו היתה מעין הכלאה בין הרכב ג'אז ללהקת אינדי – מצד אחד הם מופיעים בבארבי ובחלקם נראים כאילו נגזרו מבלוג אלטרנטיבי גנרי, ומצד שני הכימיה ביניהם והרווחים שנשארו לאלתורים מאתגרים נתנו לכל תחושה של הופעה בזאפה.

איך הופכים אלבום של 35 דקות להופעה של שעה ורבע? ככה, בנגינה חופשית. שום שיר לא נשאר במקומו, כשחלקם אפילו קיבלו לחן אחר - מי שצלל עמוק מספיק זיהה אותם רק לפי מילותיהם. בשאר הזמן השירים נפתחו והתפתחו לאימפרוביזציות, בין אם בסולואים משוטטים או בבנייה משותפת של משהו חדש מתוכם. ריי לא הגיעו לישראל כדי לקדם אלבום או כדי להופיע עם להיטים, ההופעה עבורם היא הזמנה להכיר את השפה המוזיקלית שהם יצרו, להצטרף אל החיפושים שלהם בתוכה בעוד הם מתקדמים אל כיוונים שנדמה שחדשים גם להם. 

ריי בישראל (צילום: לירון שניידר,  יחסי ציבור )
ריי בישראל | צילום: לירון שניידר, יחסי ציבור

בסופו של דבר, כל העניין עם ריי טמון באווירה. ובדומה לצמד נוסף שיצר מופת של מוזיקה אווירתית, Air, שהיו מסוגלים לראות בריי צאצאים ראויים, גם אצלם הקסם נמצא באוויר שברווחים. הם לוקחים קצת מהמון סגנונות, כל כך קצת שהאווריריות היא הדבר המורגש ביותר בין מה שלרגע מזכיר בלוז, או דיסקו, או שוגייז, או סינת' פופ או אינדי. הכל עטוף באלקטרוניקה כמעט בלתי מורגשת, ומעל הכל מרחף הקול הייחודי הזה של מילוש, שמכניע אותך סופית ליפול אל המגע הקטיפתי והמשכר שלהם.

בשיר האחרון מילוש ביקש מהתאורן להנמיך את האורות כמעט לחלוטין לפני שהחל להיפרד בשירה. כשמישהו צילם אותו עם פלאש מהקהל הוא נאלץ לעצור לרגע, בחינניות, כדי לבקש שיכבו אותו ויעצרו את ההפרעה. לקח לו זמן להיכנס שוב לאווירה, אבל בזמן הזה אפשר היה להציץ לרגע למה שעומד מבעד לווילון – זה היה המיסתורין של ריי שלא נעלם, אלא נהפך לשקוף ולמתעתע אף יותר.  

ריי בישראל (צילום: לירון שניידר,  יחסי ציבור )
ריי בישראל | צילום: לירון שניידר, יחסי ציבור