לפעמים צריך רק הופעה טובה לא יותר בכדי להחזיר את האמון באמן שחשבת שהקריירה שלו מדשדשת או במקרה הגרוע כבר מאחוריו. ההופעה של סיל אמש באמפי רעננה לא הייתה טובה, היא הייתה מצוינת ומצטיינת.
מופע שעלה על כל הציפיות
מה הפך את המופע של סיל, הזמר הבריטי בן להורים מניגריה וברזיל למופע פופ כה משובח, שעלה על כל הציפיות? שירי פופ וסול טובים, קהל מפרגן שרקד כל המופע וקול טוב, שמזכיר את זה של טי. טי. דרבי לא יהיו תשובות מספקות. גם מזג האויר הנעים באמפי פארק רעננה ושמיניית הנגנים שהופיעה לצידו (4 נשפניות חצוצרה, 3 גיטריסטים, ומתופף אחד) לא יסבירו את העובדה שהמופע של סיל היה תענוג צרוף.
התשובה כנראה נעוצה באישיות של הזמר, בצורה בה תקשר עם הקהל הישראלי ובעיקר בחיית הבמה שבו. סיל הוא פרפורמר נהדר ואני יכול רק לאכול את הכובע שלא חבשתי כשחשבתי לעצמי שהמופע יהיה סביר עד משמים בערך כמו האלבום "Soul" שיצא לפני שנתיים.
את סיל צריך לראות על הבמה ורק אחר כך להאזין לאלבומים
אבל את סיל צריך לראות חי על הבמה ורק אחר כך להאזין לאלבומים. מי היה מאמין שארכוש אחרי המופע במיטב כספי מזכרת - אלבום אוסף? הכמות הגדולה של האנשים שהצטופפו ליד דוכן הדיסקים לאחר שהסתיים המופע מוכיחה שההופעה האנרגטית עשתה חשק לשמר את החוויה בת השעתיים שהתחוללה כאן.
והיו הרבה חוויות במופע של סיל: הרגע בו המיקרופון חדל לפעול והוא ניצל את ההזדמנות, העלה מעריצה אל הבמה ורקד איתה ריקוד צמוד בליוויי תופים וצעק "We don’t need electricity. We have each other". או הרגעים בהם פלרטט עם הקל ונתן לו להיות חלק פעיל במופע כשנתן לו לצעוק "I say you" כשהוא עונה " the way I lie" (מתוך שיר חדש שייצא באלבומו הבא). או הרגע בו ביקש מהקהל שישיר לו ובאופן ספונטאני החלה קבוצה של דתיים לשיר "הבה נגילה" וסיל הצטרף כאילו היה זה רגע מתוכנן ולא משהו מאולתר.
"אני רוצה להרגיש את כולכם"
או הרגעים (והיו הרבה כאלו) בהם התקרב לקהל, הושיט יד, התכופף לעברו, קיבל נשיקות וחיבק. או הרגע בו צעק "תדליקו את האור לכיוון הקהל שאראה אותו. אני רוצה לראות ולהרגיש את כולכם. עכשיו. תנו לי לראות את הפנים שלכם".
אפשר היה לראות שמולך מופיע קודם כל בן אדם. חם, תקשורתי ואוהב. קשה לומר את הדברים האלו על המופעים של הפט שופ בויס, דפש מוד או אלטון ג'ון- אמנים שעולים בחשיבותם על סיל, אבל לא מגיעים לאזור החלציים המזיעים שלו (שמתם לב איך כל האזור הזה היה עם כתם זיעה ענק?) מבחינת אנרגיה טובה ואישיות.
והיו כמובן השירים שסיל ההיפר-אקטיבי ביצע בכישרון רב כשהוא רוקד, נע, קופץ, ונהנה מכל רגע ורגע. כשהוא לבוש במכנסי דגמ"ח, חולצה סגולה וז'קט לבן, אותו הוריד במהרה, נתן סיל את כולו. החל מ "killer", הלהיט של אדמסקי, שהחל רשמית את הקריירה שלו, דרך "Kiss From A Rose" מתוך "באטמן לנצח", הלהיט “crazy” מאלבום הבכורה, שהכניס את הקהל לאקסטזה ונשמע רלבנטי ואפקטיבי גם היום. "לא נשרוד לעולם אלא אם כן נשתגע מעט", הוא שר בשנות ה-90' ולא שיער לעצמו שהאמירה הזו תהיה מדויקת יותר כמעט עשרים שנה אחר כך.
תחילת המופע הייתה יותר רגועה, עם קאברים ל-"It's a man's world", "I can't stand the rain" ושירים מהאלבום הצפוי. אבל גם בשירים הפחות מוכרים ששר אי אפשר היה לשבת בנחת על הכסא או על הדשא. זה לא היה מופע ישיבה, כשמולך השתוללה גורילת סול-אר נ' בי תזזיתית, מזיעה בטירוף ומלאה בנשמה. סיל נטף מזיעה כל המופע ויחד עם הסקס אפיל שלו הוא נראה כמו אחת הדמויות המצולמות של רוברט מייפלת'ורפ שקמה לתחייה.
הולכת לישון עם הזיעה שלו
אחר כך, ביציאה, שמעתי בחורה לא צעירה מידי מספרת בהתלהבות לחבריה ש"כל ההופעה טפטפה עלי הזיעה שלו. אני הולכת לישון ככה". ואילו בחורה אחרת, קצת מעל גיל 30, אמרה לחברתה שהיא עומדת לעשות אהבה עם בעלה הלילה.
אחרי המופע של מיסי אליוט בשבוע שעבר, בו רצית בעיקר רק ללכת לישון, ועם הרצון לעשות אהבה אפילו עם הדרוזית שמכרה פיתה עם לבנה ליד הכניסה, הוכיח שסיל, שחוץ מלהעלות את רמת הטסטוסטרון, הוא אמן הופעות הרבה יותר מוצלח מאלבומיו.
