הסיקסטיז תמו באופן רשמי ב-31 לאוגוסט 1970, באי קטן ונידח לחופי האי הבריטי. זה היה היום האחרון של "פסטיבל האי וויט" (Live At The Isle Of Wight 1970), מה שאמור היה להיות הגרסה הבריטית של וודסטוק, כולל השלום והאהבה. ואולם, משהו אחר היה באוויר באותם ימים – תחושה של מלחמה וחורבן, תחושה של סוף.
את הפסטיבל בן חמשת הימים היה אמור לסגור לאונרד כהן, שבדיוק באותו זמן כיכב במצעד האלבומים הבריטי עם אלבומו השני, "Songs From A Room". אך עם כל הכבוד לשירים של המשורר היהודי, הסיפור האמיתי פה הוא הפסטיבל עצמו. מעל ל-600,000 איש הגיעו לאי הקטן (בעל אוכלוסייה של פחות מ-100 אלף), מעל לחצי מיליון מתוכם סירבו לשלם על כרטיס.
ההופעה של ג'ימי הנדריקס נעצרה אחרי שהקהל הצית את הבמה באש
העניינים הפכו למכוערים. ההיפים הפילו בכוח את הגדרות שהקיפו את מתחם ההופעות ודרשו לשמוע את המוזיקה בחינם. בעוד אמנים גדולים כמו מיילס דיוויס, ג'ואן באאז וג'וני מיטשל כיכבו אל מול קהל הרבבות, רבים צעקו בוז ואף ניסו להצית מהומות. כריס כריסטופרסון ירד מהבמה לאחר שחפצים נזרקו עליו וההופעה של ג'ימי הנדריקס נעצרה לאחר שהקהל הצית את הבמה באש. במאי הסרטים זוכה האוסקר מארי לרנר, שנשכר על ידי הפסטיבל כדי לתעד את האירוע, אסף את חפציו ותכנן לעזוב עוד לפני המופע של לאונרד כהן. למזלנו, הוא נשאר.
הכהן הגדול, אז רק בן 35, היה אמור לעלות על הבמה מייד אחרי ההופעה של הנדריקס. המארגנים ניסו למצוא פסנתר חלופי לזה שנשרף, לאונרד הלך לישון. בשתיים בלילה העירו אותו, והוא עלה לבמה ללא היסוס, עם ג'קט צבאי מעל הפיז'מה. מאחוריו להקת הליווי שלו, "הצבא", שכללה גם את מפיק-העל בוב ג'ונסטון (שעבד גם עם דילן, סיימון אנד גרפונקל וג'וני קאש), את צ'רלי דניאלס על הכינור ושלוש זמרות ליווי.
עם תחילת ההופעה התבקש הקהל להדליק גפרור כדי שהטרובדור יוכל לראות את הקהל שלו, דבר שטרם הפך לקלישאת הופעות. חלק מהקהל נעתר לבקשה מייד, רבים אחרים יצטרפו לבקשה מאוחר יותר. הבמאי לרנר היה מספיק חכם כדי להציב מצלמה מול הבמה ולתפוס את המוזיקה של כהן בשלמותה, כמו גם את כל הרגש שפעם ברחבי האי.
זבובים על קיר באחד הרגעים הכי משמעותיים של הסיקסטיז
ועכשיו, באיחור של כמעט ארבעים שנה, גם אנחנו זוכים לראות את ההופעה ההיסטורית, ולשמוע אותה באיכות תקדימית, במארז CD/DVD מבית קולומביה. מדובר באלבום ההופעה החמישי שמוציא לאונרד כהן בקריירה הארוכה שלו, ובכל הנוגע לרשימת השירים, הוא גם החלש שלו. מבין שלל הבוטלגים שמסתובבים ברשת ניתן היה למצוא הופעה יותר מעניינת של הזמר (חפשו באינטרנט את ההופעה בהיכל הספורט בתל-אביב ב-1972, לא תתאכזבו) אבל להופעה באי וויט יש ערך היסטורי מוסף, כזה שמאפשר לנו כצופים להיות זבובים על קיר באחד הרגעים הכי משמעותיים של שנות השישים, שקרה ממש בסופן, ב-1970.
הדיסק כולל את ההופעה במלואה, סך הכל שעה ועשרים דקות. לצורך השוואה, ההופעה באצטדיון רמת-גן לפני חודש התארכה ליותר משלוש שעות. השירים כאן כמובן קסומים, כמו שרק לאונרד יכול להגיש אותם, אבל מעטים מהביצועים מצליחים להתעלות על גרסאות האולפן המוכרות. להוציא, למשל, את הגרסה הכיפית של "Tonight Will Be Fine" שמתארכת לשש דקות.
"חיזרתי אחרי בלונדינית מתוך פוסטר נאצי"
האיכויות האמיתיות של המארז טמונות דווקא ב-DVD. הגרסה המצולמת אמנם חסרה כמה שירים, אבל כל רגע כמעט שתיעד לרנר במצלמתו הוא קסם צרוף. מכיוון שהוא תכנן לעזוב עוד לפני ההופעה, נותר הבמאי רק עם מצלמה אחת, במקום שלוש, אבל זה כמעט ולא מפריע. המהות של הרגע ההיסטורי נשמרה על סרט הצילום בצורה מושלמת. הכעס של הקהל, הרוגע של כהן, הסינרגיה של הלהקה, הכל כאן.
האינטימיות שמלווה את ההופעה מדהימה. לרנר מצליח להנציח אותה בשלמותה, חרף 600 אלף הצופים. כהן משתף את הקהל בסיפורים אישיים על כל שיר. חלקם משעשעים, חלקם טרגיים. הוא מגלה שאת "One Of Us Cannot Be Wrong" הוא כתב בחדר מתפורר במלון צ'לסי כשניסה "לחזר אחר בלונדינית שהוא ראה בפוסטר נאצי".
מספר על חברתו ננסי שהתאבדה ושר "Seems So Long Ago, Nancy"
בימים ציניים שכאלה, כשכל הופעה דולפת ליוטיוב שעה אחרי שנגמרה, קשה למצוא רגעים נדירים כמו רגע סיום ההופעה הספציפית הזו. המצלמה מתמקדת בפניו של כהן, עיניו טרוטות, ספק מחוסר שינה ספק מסמים. הוא פונה לקהל האלפים ומספר את סיפורה של חברתו הקנדית ננסי, שירתה לעצמה בראש לאחר שמשפחתה הכריחה אותה למסור את בנה לאימוץ. טרם הספקת להצטמרר ולאונרד עובר לשיר את "Seems So Long Ago, Nancy" שכתב עליה, ונועל הופעה מושלמת.
ל-DVD גם מצורפים ראיונות ועדויות של אנשים שהיו שם. ג'ודי קולינס שהייתה הראשונה להופיע עם כהן, ג'ואן באאז שניסתה להרגיע את הקהל לפני ההופעה וכריס כריסטופרסון שמספר בגוף ראשון איך הקהל גירש אותו בבוז מהבמה. שני אנשים חסרים מאוד: ג'ימי הנדריקס, שמת שבועיים אחרי הפסטיבל; ואחד, לאונרד כהן, שמשום מה לא נותן את הערותיו החכמות ממרום גילו על הסרט ההיסטורי הזה. להוציא את התלונה הקטנונית הזאת, מדובר במארז שכל מעריץ של כהן, או סתם חובב היסטוריה תרבותית, חייב בבית.