אגדת נינט טייב, זמרת העשור

הלילה נולדה מתוך הערפל אגדה, אגדה מוזיקלית. אגדה ושמה נינט טייב, אגדה שהיתה באמת. אגדת רוקנ'רול עם סיפור אישי מדהים, עם יכולות מהפנטות, עם תיאבון להרס, עם תשוקה למהפכה, חסרת בושה, חובבת סקס ודם וצדק, חולמת ומסויטת, רוקרית עוצמתית ומאיימת, חייתית ונושכת, תאוותנית ומסרסת, שורטת ובועטת, חושנית ואלימה, מתפרצת ומדויקת, פתיינית ומובסת, מנצחת ומתמסרת, רכה ונזקקת, ושוב חשופה וסוערת, רזה ומדוסטרשת, מוזיקאית מוכשרת, יוצרת מרתקת, זמרת שפיצית, גיטריסטית טובה, אישה כל כך יפה עד שהיא מסנוורת, כוכבת שהיא גם בחורה מקסימה שאי אפשר שלא לאהוב אותה, עד שזה כואב.

נינט טייב היא תופעה שקשה להסביר אותה, דוגמה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם, ישראלית-ייחודית, כמו גלי צה"ל, כמו ה"גשש החיוור" - לך תסביר למישהו מחו"ל שכוכבת הריאליטי הכי גדולה שהיתה כאן, שבמשך שנים סימלה (גם אם לא התכוונה לכך) את ההתמסחרות של תרבות המוזיקה המקומית ושיעבודה לפריים טיים הטלוויזיוני, ושניצחה את התחרות עם המנון דיכאוני של הזמר הגיבור של השכבות החלשות, שייצג את הז'אנר הכי מקומי-עממי - היא כיום, אחרי עשור שנים וארבעה אלבומים - הרוקרית האמיתית מס' 1 בארץ. ולא סתם הרוקרית מס' 1 - יש שיאמרו שנינט טייב היא הרוקרית-אישה הכי טובה שהיתה כאן אי פעם, או לפחות עומדת באותה שורה עם איקונות כמו ענבל פרלמוטר, קורין אלאל ואורית שחף.

"כל החיות ידעו", המופע והאלבום, מעידים על שדרוג, עוד שדרוג, ביכולות של נינט ככותבת, מלחינה, זמרת וגיטריסטית, אפילו כפרפורמרית, שמרשה לעצמה להשתולל על הבמה יותר מבעבר. כזמרת היא שרה, באופן כללי, גבוה מתמיד, אבל צורחת פחות, מעמידה לעצמה רף ווקאלי חדש. נכון, יש בה עדיין הרבה מפיג'יי הארווי, אבל המעבר לעברית מוציא מהקול שלה יותר רגש. ב"חבלים", למשל, היא שרה בכזו כנות ויופי והומור ("רציתי שתטביע אותי אבל יש לי ריאות היפופוטם... הכל אצלי תמיד יוצא הפוך"), עד שאפשר להציץ דרך הלוע שלה לתוך הנפש. והנפש של נינט טייב היא אחד המקומות המרתקים להיות בו.

קטעים נבחרים מהמופע