אלישע בנאי (צילום: אורית פניני)
רוקר אותנטי. אלישע בנאי | צילום: אורית פניני

פיטר רוט ואלישע בנאי בהופעה בבארבי (צילום: אורית פניני)
יש להיט. פיטר רוט ואלישע בנאי בהופעה בבארבי | צילום: אורית פניני

אם הייתי בן 16 הייתי מעריץ את אלישע בנאי ו"ארבעים השודדים", נעמד מולם בשורות הראשונות בהופעה שלהם ורוקד פוגו, בדיוק כמו שעשיתי מול אבא שלו ו"משינה" לפני 22 שנה. אם הייתי בת 18 הייתי צועקת לו "אלישע, תעשה לי ילד!". כי אלישע בנאי הוא כיום הרוקר שחבר'ה בגיל הזה צריכים להעריץ. רק רוקר, עוד לא רוקסטאר, כי קשה להיות היום בארץ כוכב רוק. אבל קחו 22 שנה אחורה ושימו את "אלישע בנאי ו-40 השודדים" ב"רוקסן" - והיום היו עושים עליהם פרק ב"אלבומים".

היו שם כמה מעריצים כאלה, במופע ההשקה של בנאי ושודדיו אמש, בנים בני עשרה שעמדו קרוב לבמה והשתוללו מקדימה, בעוד הבנות עומדות קצת מאחוריהם, יפות, כל כך יפות, שרות את המילים, נועצות בבנאי מבטים ומחייכות. אבל מעריצים אמיתיים, "כבדים", היו לא יותר ממאה. ומה זה מאה בשביל בנאי, הוא נולד כדי להופיע מול מאה אלף.

בדיוק שנתיים עברו מאז ש"אלישע בנאי וארבעים השודדים" השיקו את אלבום הבכורה שלהם בבארבי. אז כתבתי על בנאי שהוא שחצן, אבל אמש על אותה במה, באותו לילה קר של פברואר, שנתיים אחרי, התברר שבנאי הוא לא סתם אחד שמשוויץ במשהו שאין לו, אלא אחד שמשחק אותה כי יש לו הרבה. הפוזה של בנאי היא לא פוזה - זו האמת שלו. הוא אשכרה רוקר. באופי, בחוצפה, בהתרסה, ברוח הנעורים, בקעקועים, בלבוש, בתנועות הגוף והפרצופים, בשאגות על הקהל "למה אתם לא נותנים לנו 250 אחוז?!!". אלישע בנאי לא סתם צועק ומתנפח ומדגמן פוזה רוקיסטית, בנאי הוא הדבר האמיתי, ואני מאמין לו.

אלישע בנאי (צילום: אורית פניני)
משתולל על הבמה. אלישע בנאי | צילום: אורית פניני

פיטר רוט ואלישע בנאי בהופעה בבארבי (צילום: אורית פניני)
כבר ארבע בבוקר, ארבע בבוקר | צילום: אורית פניני

קשה להיות רוקר צעיר בישראל, מדינה שסוגדת לאלילי מוזיקה מזרחית, ראפרים, זמרי קיטש ותוכניות ריאליטי. קשה שבעתיים להיות רוקר צעיר שהוא "בן-של" אחד הרוקרים הכי טובים שהיו פה, ונכד של ענק תרבות. וכל זה על הכתפיים הג'ינג'יות של אלישע, כולה בן 25, עם ציפיות עד התקרה ופוטנציאל גדול לתסביכים. אבל למזלו, בנאי ג'וניור הוא בחור חזק, נחוש וחדור אמונה, שיודע שהוא חייב לעשות את הקטע שלו, ושלו בלבד, כדי לבדל את עצמו, איכשהו, אפילו קצת, מנהר הכישרון העצום שזורם במשפחה שלו.

והוא מצליח. כבר אלבום שני שהוא מצליח. אלישע בנאי כריזמטי מאוד, מרגיש על הבמה הכי טבעי, כאילו נולד עליה, מנגן טוב, שר טוב, מתחשל בכתיבה, עם גישה רוויית אגו, אבל בד בבד יכולת למצוא חן ולהיות נערץ, מוביל בבטחה את להקת "ארבעים השודדים", שהם כיום, ככל הנראה, להקת הרוק-גראנג' הצעירה שמנגנת ונשמעת הכי טוב בארץ. הרביעייה הזו, שמזכירה קצת את ה"פו פייטרז", נשענת חזק על מסורת סיאטל, ומשחקת אותה עם שורת קטעי רוק מצויינים, שתוקפים את האוזן בזה אחר זה ומחוללים שמות מגניבות. אולי אלישע בנאי הוא עוד לא חלוץ מרכזי, כמו ששר על אריק איינשטיין ז"ל (ובמצב של האופנות המוזיקליות הנוכחיות בארץ ספק אם הוא יהיה בקרוב), אבל הוא בהחלט קשר תוקף, שמוביל חוליית קישור אמיצה שמנגנת "בנזונה" ונשמעת "פיצוץ".

איינשטיין, עם פיטר רוט


30 ס"מ, עם פיטר רוט


מאך 1, עם פיטר רוט

האלבום השני של "אלישע בנאי וארבעים השודדים" הוא בעיני המשך ישיר של הראשון. בנושאי הכתיבה של בנאי, בצליל, בנגינה שרק הולכת ונהיית טובה יותר. ההבדל ביניהם הוא בעיקר בהפקה המוזיקלית של פיטר רוט, שהתארח אמש על הבמה והראה עד כמה הוא נשמע טוב באיזורים של רעש. רוט מילא בנאמנות את תפקידו כמפיק מוזיקה וחילץ מהלהקה הזו את "איינשטיין", סינגל רדיו מצליח, שהגורל רצה שיתלבש "בול" על מאורעות החיים, שיר עם פזמון שנדבק ואפשר לפזם אותו לעצמך. או במילה אחת: להיט.

יש לבנאי והשודדים כמובן גם שירים רועמים נהדרים כמו "נוגה מחפשת צדק" ו"הכל נשרף". יש להם את "שפם" ההומוריסטי שעובד טוב בהופעות, ולהיטי כסאח כמו "הכלב השחור" ו"המתנקש ממרקש", אבל האמת היא שפרט ל"איינשטיין", "סן דייגו" ו"ברצלונה", קשה כרגע לשים את האצבע על שיר אחד נוסף משני האלבומים האלה שיישאר כאן לעוד כמה שנים קדימה.

וזה מספיק, זה בסדר גמור. כי אלישע בנאי עוד לא כתב את השירים הבאמת גדולים שלו. זה קורה. יש אמנים ולהקות שמוציאים שני אלבומים ואפילו יותר, ורק באלבום השלישי או הרביעי הם מגיעים לאוסול, לדבר האמיתי שלהם, לשירים שיישארו לתמיד. בינתיים, גם עם מה שיש לו בידיים, אלישע בנאי הוא אחד שצריך להיזהר שלא יעשה בטעות ילד לאיזו מעריצה.

שוב אני שוב (מהאלבום השלישי


שפם


סן דייגו


למה לחשוב


נגה מחפשת צדק וברצלונה


הכל נשרף, עם פיטר רוט