שלושה ימים אחרי ההופעה של "פורינר", בה הורדתי את ממוצע הגילאים במספר שנים, הגיע האיזון הקוסמי בדמות נהר של ילדים שיכורים, אלימים ובעיקר שמחים. בכתבה ההיא ציינתי שככל שמתרחקים מגילאי ה-25-35, שמציגים לראווה בכל הופעה בעיקר ציניות קרירה, מקבלים קהל מרגש יותר. ואין כמעט הופעה בארץ שמתאימה יותר לקהל שכזה מאשר זו של הדג נחש.
ההופעה אמש בביתן 1 של גני התערוכה בתל-אביב, על הבמה גדולה, עם כל המסכים והאורות והאורחים (יוסי פיין) והאורחות (קרולינה) הייתה שמחה במיוחד, כי כפי ששאנן סטריט ציין: הייתה זו חגיגת יום ההולדת של אחד מההרכבי המוזיקה המוצלחים והמצליחים בהיסטוריה הישראלית. "18 שנים אנחנו כבר אתכם ו-18 שנים אתם כבר איתנו", צעק השאנן אל הקהל המשולהב. 18 שנה איתנו? אם זה היה נכון, אז כנראה שהבחור שביקש ממני לקנות לו בירה היה גמד תפרן ולא ילד סקרן.
העובדה שרוב הקהל של הדג נחש באירוע הזה הורכב מילדים, שעדיין לא היו בחיים כשהשיר הראשון שלהם הושמע על הבמה ב"צוללת הצהובה" בירושלים, תמיד הופכת את ההופעות שלהם למסקרנות. מצד אחד, תענוג לראות את כל הידיים באוויר, את הרגליים קופצות ואת הראשים מתנענעים, אבל מצד שני כיף עוד יותר לשכנע את עצמך שחלק מהמסרים החשובים שבשירים מטפטפים לעיתים למוחות הצעירים.
הבינו את ה"מוות לערבים!"?
ואיך יכול להיות שלא, אם כולם שרים ביחד איתם את כל המילים. כשאלפי הנוכחים שרו אמש כמעט לבדם, בלי סיועם של גיא מר ושאנן סטריט, את "שירת הסטיקר" שכתב דוד גרוסמן לא יכולתי שלא לחשוב שהנה, לפחות עוד כמה מהם מתרחקים מזרועותיהם של ארגונים כאלה ואחרים. ואז הסתכלתי על חבורת הילדות שעמדה לידי, ולא יכולתי שלא להבחין שיותר מכל שאר המשפטים, את הפזמון הן צעקו הכי חזק ומכל הלב. משום מה, לא נראה היה באותו רגע שהן הבינו את המשמעות הסרקסטית של המילים "מוות לערבים!", בין שאר הניבים והמשפטים שמרכיבים את השיר, ומתייחסות אליהן כמות שהן.
כמובן ששאנן סטריט וחבורתו לא באמת מתעקשים על המסרים שלהם. הם אומנם משלבים, כרגיל, מילים בערבית בחלק מהשירים, אך הקו המנחה של ההופעה היא ההנאה. מעל ל"הכל הדג נחש" יצרו במשך אותם 18 שנים המון מוזיקה נפלאה. אחד אחרי השני הם מסוגלים לשלוף שורה של להיטים, כשהנטייה שלהם אמש הייתה להשאיר בחוץ את השירים "המשמעותיים" יותר ולהתרכז בביצועים שמחים של להיטי הרדיו האחרונים. ואי אפשר באמת להאשים אותם. הם יכולים לשיר גם בפעם האלף את "לא מוותר", אבל האמת היא שנראה שבמופע מהסוג הזה הם שינו קצת את סדר העדיפויות, כשההעדפה העיקרית היא פחות דגש על המסרים ויותר דגש על הפרצופים השמחים.
להקה אחרת שהופיעה אמש ותמיד דגלה באותה הגישה ולא השתנתה הרבה לאורך אותן 18 שנים היא "אינפקטד מאשרום". כשעמית דובדבני וארז אייזן על הבמה אתה יודע בדיוק מה תקבל: טרנס פסיכודלי בדרגת העשיה הכי גבוהה. זה לא ה"כמיקל ברד'רס", שאצלם כל הופעה מהווה פסטיבל מרגש של אורות וצלילים, אבל כשה"פטריות" עלו, רוב הילדים כבר היו עמוק בשלב שבו הסתכלות פשוטה אל התקרה, או הרצפה, יוצרת פסטיבל אורות וצלילים מרגש דיו, גם בלי העזרה של המוזיקה.
