נערי חנות חיות השעשועים, כך נהגו לכנות אז ברשת ג' את הצמד שהניב כמות בלתי נדלית של להיטים בשנות השמונים. כן, אותו עשור שנוהגים לזלזל בו בדרך כלל היה מוצלח מאוד לפעמים, מסתבר. "West End Girls", "Love Comes Quickly", "Rent" ומעל לכולם "Being Boring" נחרטו עמוק בלב שעליו שרו פט שופ בויז באלבום המצוין "Actually", שיצא ב-87'. מאז הספיק הלב (שלי בכל אופן) להיחבל ולהיסדק מאהבות, מאכזבות, לפרפר ולהתמלא בדם חדש לקראת המילניום. עברו עוד עשורים ואת הפט שופ בויז כמו מדונה כך גילינו, אי אפשר כך סתם להעלים. מסך שלם של רגשות קשור לשניהם כה חזק עד שהמוסיקה שלהם לא באמת קשורה רק למוסיקה אלא לחוויות שנצרבו בתודעה של אותן השנים.
איכשהו במהלך הדרך איבדתי אותם, את הנערים לוו' וטנט. זה קרה בערך בתקופת "Release", אולי קצת לפני. הם כמובן היו תמיד ברקע אבל איכשהו המחזמר, המיקסים, עוד אוסף, עוד אלבום הופעה ופחות להיטים מרגשים עשו את שלהם. וכמובן היו מיני תחליפים אחרים: פיית'לס, אייר, מאסיב אטאק, גרוב ארמדה ועוד, שמילאו מחדש את הלב שכמה למוסיקת פופ משובחת. "Fundamental" עם העטיפה השחורה, בו חזרו לעבוד עם טרבור הורן, החזיר את התקווה בעיקר בזכות המלודיות היפות שהכיל האלבום. אבל "Yes" אלבום האולפן העשירי של הצמד, שיוצא כשלוש שנים אחריו, הוא האלבום שיחזיר את המעריצים, אחרי שכבר זכו לכבוד מהברנז'ה והתעשייה.
ברוכים הבאים הביתה
הנוירונים במוח עושים את הקישורים הנכונים, נתקלים שוב באותן מנגינות וסינתפופ אהוב ואיכשהו הפקודה ניתנת וחיוך קל עולה על הפנים: כן, אלו הפט שופ בויז, ברוכים הבאים הביתה. "Yes" הוא לא אלבום גאוני, הוא מסתפק אצלי בשלושה וחצי כוכבים, אבל הוא סופר-אינטילגנטי, כמו שפופ טוב צריך להיות ובעיקר מהנה ומופק היטב, נעים ולא כוחני כמו נניח זה של בריטני.
האלבום נפתח בקטע הטוב ביותר של הצמד מזה שנים: "Love etc". עם אותו מקצב ממכר וטקסט שהוא אנטי-תזה לתרבות השפע של היום. "אתה לא צריך להיות עשיר ולנהוג במכונית פאר, לא צריך שאבא ישלם את החשבונות. אתה צריך יותר, והאהבה היא בחינם. עוד פייבוריט באלבום הוא "Did You See Me Coming", שיכול היה להשתבץ בכל אלבום של הפטס אי שם בשנות התשעים. יש לו פזמון מדבק, והוא כולו שיר הלל לאופטימיות ולגורל שבאהבה: "But now I think I'm starting to believe in fate because it delivered you" שר ניל טאנט. להיט נוסף באלבום הוא "Vulnerable". יש לו טקסט רגיש שבו טאנט שר: "You may think I'm strong / and I can do no wrong / but I'm vulnerable / so vulnerable / without you".
זריקת נוסטלגיה ישר ללב
ההתחלה שלו מזכירה את "Love Comes Quickly" ובכלל מיחזור היא מילה שהפטס מאד לא מתביישים בה כאן באלבום. מחזור מסתבר יכול להיות מאד נעים וכל שיר כמעט יכול להזכיר שיר אחר או שאריות של שירים אחרים מהעבר: "King of Rome" מזכיר את " Being Boring" וכמוהו יש לו יש קצב איטי ונעים לשעת צ'יל בלילה. ""Pandemonium מזכיר את "Can You Forgive Her", "All Over the world" מזכיר את "Domino Dancing" והוא זרק אותי היישר למסיבות הזוועה של אילן בן-שחר בימי שבת בערוץ הניסיוני ההוא.
ולמרות המחזור והדמיון לשירים אחרים הפטס נשארים יפים כמו השיר שלהם "Beautiful People", שמדבר על הרצון לחיות כמו אנשים יפים ולחיות אחרת. שהלחן השמח לא יטעה אתכם זה שיר קצת מלנכולי בעטיפה יפה.
הפטס משתפים פעולה בשלושה שירים עם הרכב ההפקה וכותבי שירי פופ "Xenomania", שעבד עם הרכבים וזמרים מסחריים בשנים האחרונות כמו קיילי, שוגאבייבז ועוד. ג'וני מאר, גיטריסט הסמית'ס לשעבר, מנגן בכמה מהשירים ואוון פאלט אחראי על העיבוד התזמורתי. Yes"" הוא כנראה האלבום הטוב ביותר של הפטס בעשור הזה בהנחה שהם לא יוציאו עד 2010 אלבום נוסף. חובבי שנות השמונים והתשעים ישמחו לקבל זריקת נוסטלגיה היישר ללב, שיתרחב למשמע האלבום החמוד הזה.
Pet Shop Boys- "Yes"