"רק אם אני מוצאת פה שיר ששווה לכתוב עליו", אני אומרת למי שמניח את האלבום החדש של עברי לידר על שולחני, ושומעת הסכמה רפה של איבוד עניין - "מה שתגידי".
לא, באמת, כי אני לא אכתוב שוב על הכישרון של לידר ללחוץ על בלוטות הסנטימנטליה, במילים ובלחן ובקול הכאוב מכאיב שלו, מומחיות שגורמת לנו להרגיש שאיזה קופירייטר ממולח הצליח לתפוס אותנו שוב, להתבייש במחנק בגרון שלופת אותך בסוף קומדיה רומנטית הוליוודית עתירת תקציב אך דלת מקוריות וייחוד. ובטח שאין מה להתרפק שוב על התקופה שהוא נכנס לחיינו, על הפעם הראשונה שראיתי אותו רוקד על שולחנות ושר את "מרי לנצח" בבר בשם "מיתוס" ברחוב גאולה בתל אביב של שנת 97', ממש כש"מלטף ומשקר" יצא וגרם לכולם לזמזם את "תמיד אהבה" ולנסות לא להתבלבל בין יפנים לסינים.
שם האלבום לא מבטיח. "האהבה הזאת שלנו". כל כך "עברי לידר", שזה נשמע כמו שם שזרק מחולל שמות אלבומים של עברי לידר. גם הסינגלים שיצאו לקראת האלבום לא מבטיחים. כלומר, הם מבטיחים בדיוק את אותה שמאלציות שהתרגלנו לקבל ממנו באלבומים האחרונים, בלי הומור, בלי אמירה, בלי הפתעות, הרבה יותר קלינשטיין מאמדורסקי. הפקה מהוקצעת שהכל בה טיפ טופ, מוזיקה שצובטים בלחי וממשיכים הלאה.
אז השירים מתנגנים בזה אחר זה (ללחנים שותף יונתן פריג' ולעיבודים יועד נבו). מילות שיר הנושא ("האהבה הזאת שלנו בונה לנו חדר/ שמגן ושומר שהחום לא יברח מבפנים/ והכל בו לבן ונעים ומרגיש לי בסדר/ כמו בשיט חלומות או בבית משוגעים") מפנות את מקומן לקצב המתגבר בדיוק באופן שבו מצפים ממנו להתגבר, עד שהמטאפורות חוזרות ועוטפות אותו מהכיוון השני, וגורמות לנו להרגיש שהכל לבן ונעים ובסדר. ואחר כך מגיע "מקום ליותר", שאני יכולה להישבע שכבר שמעתי באחד האלבומים הקודמים. או "הילד שלי", שאמור לגרום ללב שלנו – בייחוד להורים שבינינו – להיחמץ, עם כל המילים המחמיצות כמו "בית" ו"דמעות", ויכול בכיף ללוות תשדיר בחירות של המחנה הציוני. וכך הלאה. והלאה. והלאה.
ומשום מה אני מתאכזבת, ומתפלאת על זה. כמו כשמישהו שציפית שיעזוב אותך עוזב אותך, וזה לא משנה בכלל, את עדיין מרגישה מחורבן. כי איכשהו קיווית שהפעם זה יהיה שונה. שהפרידה מבן הזוג שלו אולי הצליחה לנער אותו עד שייפול ממנו איזה "Sea Change" של בק. איזה עצב שלא סינתזו אותו. אבל לא. רק עוד פסקול לפרסומת של סלקום או לתוכנית ספיישל של "כוכב נולד" או "הכוכב הבא" או משהו כוכבי אחר, שממנו יוצאים לעוד מקבץ פרסומות בלופ שלא נגמר. ולמרות שהחצי השני של האלבום משתפר, בא לי כבר להחזיר אותו למי שהביא אותו אליי ולהזדכות על המשימה. אבל אז מגיע שיר מספר 9.
קוראים לו "ילדות והעיר הגדולה" ואני אוהבת אותו כבר מהבית הראשון – "ילדות שותות אספרסו כמו בטלוויזיה הגדולים/ עושות פרצוף משועמם כאילו כל העניינים הם עניינים/ ילדות מבית הספר לבושות אותו דבר/ ולא יודעות שדיכאון זה משהו שמתחיל ולא נגמר" - כי יש בו קונטרסט מקסים בין המוזיקה הקלילה למילים הכבדות, שובבות שמזכירה את מופע הארנבות של ד"ר קספר, והבחנות קצת יותר רעננות מאשר בשירים המקיפים אותו.
בונוס נחמד פלוס הוא שיר הסיום, שאת מילותיו כתבו דודי בר דוד ומורן דוד. דוד גם הלחינה את השיר ושרה בו בקולה המתוק יחד עם לידר. הצליל השונה של "קר קר" עושה את שלו, כאילו בא מישהו ומחק את כל מה שהיה כתוב על לוח הגיר שמולנו, צייר לב והלך. אבל אני עדיין רוצה שמישהו ייקח את עברי לידר וינער אותו עד שייפול ממנו איזה "Sea Change" של בק, או לכל הפחות עוד שירים כמו "ילדות והעיר הגדולה". הם מתחבאים לו עמוק בכיסים ולא יוצאים משם, בגלל שטויות כמו גרביטציה ואינרציה. לעזאזל האינרציה.