כאשר התפרקה R.E.M בספטמבר 2011, הלכו חבריה הביתה עם לא מעט הקלטות שנשארו שמורות בכספת. כלהקה שהייתה פעילה במשך כ-30 שנה, ובחלקים נרחבים מהקריירה שלה הופיעה באינטנסיביות - גם היום, שלוש שנים אחרי, אפשר לסמוך על כך שיש לא מעט אוצרות שטרם ראו אור יום.
מאז הפירוק אמנם המשיכה הלהקה לעדכן דרך האינטרנט את מעריציה באופן שוטף בפעילותם בהווה של חבריה, אבל מבחינת חומרים - היא לא זרקה יותר מפירורים. זה השתנה בחודש שעבר, כאשר R.E.M הוציאה לראשונה משהו מהארכיון הזה. לקראת "יום התקליט" שנערך ב-19 באפריל, הוכרז ששתי הופעות ה"אנפלאגד" שעשתה הלהקה באמ.טי.וי, זו של 1991 וזו של 2001, יצאו לאור רשמית.
"ההקלטות סתם ישבו שם במשך זמן, ועד לאחרונה לא חשבנו שיש עיתוי מתאים לשחרר אותן", הסביר בסיסט וקלידן הלהקה מייק מילס בראיון לתחנת רדיו באירלנד. "תמיד תמכנו ב'יום התקליט', וזה היה נראה כמו חיבור מושלם של דברים שהיו לנו ודברים שהם היו צריכים. בוטלגים זה נהדר ואני אוהב אותם, אבל זה נחמד להוציא דברים בדרך שהיית רוצה שהם יוצגו".
הדרך בה R.E.M רצתה שהדברים יוצגו במקרה הזה הייתה ארבעה אלבומי ויניל, שניים לכל הופעה, שנמכרו ביום התקליט במספר חנויות בארצות הברית. מי שלא יכל לשים את ידיו על המארז במהדורה המוגבלת (כלומר, רוב האנשים), ולא מעוניין לשלם מעל לאלף שקלים לברי מזל שהצליחו לקנות אותו וכעת מציעים אותו למכירה באי.ביי, יכול להסתפק בגרסת האלבום שיצאה רשמית בשבוע שעבר, ובהורדה חוקית של האלבום באמ.פי3. על הדרך פינקה הלהקה את אוהדיה ברימסטר דיגיטלי שנעשה לכל אלבומיה וזמין כעת להורדה באייטיונז. לצדו יש עוד אוצר קטן (ודי יקר): 221 קטעים נדירים יותר או פחות, שלא נכללו באלבומיה, אלא יצאו כ"בי-סיידס" או כחלק מאוספים, פסי-קול וכדומה. התענוג הזה יעלה למוריד מעל ל-350 ש"ח.
ההופעה הראשונה: סט חם ומרגש
אם נחזור לאלבומי ה"אנפלאגד", נגלה שמי שיבחר לרכוש אותם ולא להסתפק באותם בוטלגים עליהם מדבר מייק מילס, שבזכותם אכן היה ניתן להשיג את שתי ההופעות האקוסטיות הללו מזמן, ייהנה לא רק משדרוג איכות הסאונד. בשתי ההופעות ביצעה הלהקה שירים של נכללו בשידורים הטלוויזיונים באמ.טי.וי ואלה נמצאים באלבום החדש, חמישה מהם בהופעה הראשונה, ושישה בהופעה השנייה. רק שיר אחד בוצע בשתי ההופעות: הלהיט הענק "Losing My Religion", כמובן, שיצא באלבום "Out of Time" והפך את הלהקה לשם עולמי.
דווקא לאחת צאת האלבום המצליח הזה בחרה R.E.M לא לעשות סיבוב הופעות עולמי. במקום זה נדדו חבריה בין אולפני רדיו וטלוויזיה, בארצות הברית בעיקר, ונתנו סטים אינטימיים קצרים יחסית ששילבו בין שירי "Out of Time" לשירים מובחרים שקדמו להם. אלבום ה"אנפלאגד" של 1991 התאים כמו כפפה ליד לרוחו של הסיבוב הזה, וכך הניב את אחד המופעים הטובים והמרגשים שהציגה המסגרת הזאת.
"להכין את השירים לפורמט הזה לא היה כל-כך קשה", הודה מייק מילס באותו ראיון רדיופוני. "באופן בו כתבנו את השירים הם יכולים להחזיק גם בצורה בסיסית, בלי כל הווליום או הרעש והצלצולים של האולפן. רק לקחנו את הכלים והפכנו אותם לאקוסטיים. זה היה ממש כזה פשוט, ולא דרש עבודה רבה מחדש. אבל כן ראינו את האתגר לקחת את השירים הללו, שאנשים הכירו רק בביצוע חשמלי, ולגרום להם להצליח לעבוד בצורה אקוסטית".
וזה באמת הצליח להם. ארבעת חברי הלהקה דאז - מייקל סטייפ, מייק מילס, פיטר באק וביל בארי - חוזקו במי שהוגדר אז "החבר החמישי והלא-רשמי ב-R.E.M" פיטר הולספל, ונתנו לקהל המועט ובר המזל שנכח בצילומים סט חם ומרגש. השילוב של הכלים האקוסטיים, השירה של סטייפ והרמוניות קוליות נעימות ומדויקות, בשירים כמו "Belong" ו-"Perfect Circle", למשל, הצליחו למקסם את השימוש בפורמט האקוסטי, ולהפוך מגבלה ליתרון.
שיר שנדמה שמטיבו מתאים לפורמט הזה כמו "Fall on Me" זכה לאחד מביצועיו הטובים ביותר אי פעם, ופצצת אנרגיה כמו "It's The End Of The World As We Know It (And I Feel Fine)", שמאתגרת את הז'אנר, זכתה לעיבוד חדש, מעניין ואיטי יותר, שכמעט והפך אותה לשיר אחר. בהופעה התלוצץ סטייפ שהוא לא בטוח שהוא זוכר את מילות שיר האוטוסטרדה הזה, אבל מישהו הדפיס לו אותן לפני ההופעה והוא מקווה שמדובר בעותק מדויק.
קצת בדומה לנירוונה ב"אנפלאגד" ההיסטורי שלה, גם כאן הוצגו קטעים שאינם מהקטלוג הראשי. אמנם מדובר רק בכמה כאלו, אך שניים מהם שווים את משקלם בזהב. הראשון הוא "Love is All Around", שיר שמוכר בעיקר מביצוע מתקתק ודביק שעשתה לו להקת "Wet Wet Wet" ב-1994 והפך ללהיט גדול. במקור מדובר בשיר מ-1967 של להקת "הטרוגס" הבריטית. R.E.M עיבדה אותו בדרכה ונתנה למייק מילס לשיר אותו בהופעה, כאשר סטייפ מסתפק בקולות רקע של "פה-פה-פה" אחרי כל שורה מושרת. התוצאה היא פנינה קטנה, מקסימה ושובת לב לחלוטין. אם הייתה בוחרת הלהקה להוסיף לריליס החדש גם DVD של המופעים, היה אפשר לראות כיצד מבליח לרגע חיוך חמוד על פרצופו של סטייפ במהלך הביצוע, שבאמת מביע הכל.
השיר השני, שחבל מאוד שלא נכלל בשידור המקורי, הוא כנראה השיר הכי טוב של R.E.M שאתם לא מכירים. שמו "Fretless" והוא יצא ב-1991 בפסקול הסרט "עד סוף העולם" של הבמאי וים וונדרס. זה שיר נהדר בביצוע האולפני שלו, וגם בביצוע ה"אנפלאגד" שנחשף כעת. כשסטייפ מיילל בקולו: "Don't talk to me about being alone", וכל מי שיש לו לב ירגיש משהו.
המופע השני: R.E.M אחרת
עשר שנים לאחר מכן זכתה R.E.M להיות הלהקה השנייה אי פעם שהוזמנה בשנית לבמת ה"אנפלאגד". הראשונה, אגב, היא להקה איתה שיתפה פעולה R.E.M לא מעט בעברה, "10,000Maniacs" בראשותה של נטלי מרצ'נט. מאז המופע הקודם הספיקה REM להוציא עוד כמה אלבומים, להפוך ללהקת איצטדיונים ענקית המופיעה בפני עשרות אלפי אנשים בכל העולם ולהיפרד מהמתופף שלה ביל בארי, שפרש מהלהקה ב-1997 וגרם לשינוי ב-DNA שלה.
כך שלבמה הקטנה באולפן הניו-יורקי הגיעה REM קצת אחרת, מה שבא לביטוי גם במופע, שמרגיש קצת פחות חם ואינטימי וקצת יותר פורמלי. באותה תקופה יצא "Reveal", אלבום האולפן ה-12, שהיה החלש ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה עד אז. מטבע הדברים המופע נועד לקדם אותו, כך שהוא כלל חמישה שירים מתוכו. רק שניים מהם נכללו בשידור המקורי - הסינגל הראשון מהאלבום, "Imitation of Life", ולהיט הרדיו "All the Way to Reno". את השלושה האחרים ניתן למצוא באלבום החדש.
יש משהו קודר יותר בהופעה הזאת, אך התחושה מאוזנת עם צמד השירים הקלילים ומלאי החן "Electrolite" ו-"At My Most Beautiful". אלו, כמו עוד משירי אותו ערב, זוכים לביצויים ראויים, גם אם אינם נשמעים שונים מהותית מהמקור המוקלט. נקודות החוזקה של המופע הם ביצועים לכמה קלאסיקות ישנות של הלהקה: " So. Central Rain (I’m Sorry)", שיצא באלבומה השני ב-1984 ו-"Cuyahoga", מהאלבום השלישי ב-1986, שיר יפה מאוד שמשום מה לא בוצע הרבה בהופעות.
שיר חדש יותר לאותה תקופה, "Daysleeper" מ-1998, יוצא נשכר מהדגש המושם על הקול והשירה שיש בהופעות "אנפלאגד", ומאפשר למייקל סטייפ להרטיט את השומע כאשר המילה "Daysleeper" מושרת שוב ושוב לקראת סוף השיר. גם השילוב של קולות הרקע של מייק מילס ב-"Find the River", שיר שכאילו הומצא להופעות מסוג זה - ממיס. בגזרת הבונוסים שלא שודרו במקור אפשר למצוא את אחד מהשירים המוכרים והאהובים ביותר של הלהקה, "The One I Love", בעיבוד שמוציא ממנו את הכוח והבוטות, והופך אותו למהורהר יותר, ואולי אפילו כאוב.
בסופו של דבר, ההקלטה הכפולה הזאת משחקת היטב בשני מגרשים: לאוהדים השרופים של R.E.M היא מספקת הן את השירים המוכרים בביצועים אחרים והן קטעים צדדיים וביצועים שטרם נשמעו. למי שפחות מכיר את הלהקה ורוצה מקום להתחיל ממנו - האלבום הכפול הזה נותן מעין אוסף "המיטב" בהופעה חיה. רוב הסיכויים שאחרי שיתחילו ממנו, הם ימהרו להמשיך בחפירה וגילוי של עברה של הלהקה הגדולה הזאת.