אף פעם לא הייתי בהופעה של הבלקן ביט בוקס. אפילו לא כשהם הפכו ללהקה הכי חו"לית בישראל. לא שלא רציתי- הרי יש לי שורשים בלקניים - אבל תמיד משהו צץ והמפגש שלי איתם נדחה. החבר שלי ששמע על זה החליט לקחת את העניינים לידיים. במשך חודש לפני ההופעות המתוכננות בבארבי (שבמהרה הפכו לסולד-אאוט, ונוספה להן הופעה ביום ראשון הקרוב) הוא הרבה לתאר באוזניי כמה כיף הולך להיות לנו. "שלא תעזי להבריז", איים. ואני בחיוך מרגיע השבתי: "אל תדאג, גם אם יהיה לי חום של 40 מעלות, אני אגיע".

והנה הגיע היום הגדול, והמציאות החליטה לבחון את הבטחתי. חום אמנם לא היה לי, אבל כל סימפטום אחר כן. את המילה שלי לא התכוונתי לשבור. וכך, עם חופן אקמול בכיסים צעדתי אל הבארבי. כבר בכניסה המועדון הרגיש לי חגיגי: וילונות אדומים לצידי הבמה, אהילים של גמל עם מצנח על המנורות, שני מסכים עליהם הוקרנו ויז'ואלים במשך כל הערב ובעיקר הרבה הרבה קהל שמילא את המקום בהתרגשות.

בהופעה של הבלקן ביט בוקס התחושה מסיבתית לגמרי

חברי הבלקן ביט בוקס פורצים לבמה ואני כבר מרגישה יותר טוב. בנו הנדלר על הבס, איל תלמודי ואורי קפלן בסקסופונים, אורי כנורות על הגיטרה, תמיר מוסקט בכבודו ובעצמו על מחשב וכלי הקשה וכמובן כוכב האירוע, הסולן תומר יוסף. למרות רצונם לפרוץ, מיד בהתחלה קשיים טכניים קוטעים את הפתיחה. אבל לשמחת הקהל ההתעשתות היא מהירה והם מתחילים עם "move it", הקהל קופץ כולו באקסטזה, כמקשה אחת, ללא הפסקה, וממשיך ברצף ל-" beat B.B" ו-"Digital monkey".

התחושה היא מסיבתית לגמרי. כולם רוקדים וקופצים ונדמה שלתומר יוסף יש השפעה ממגנטת. כשהוא פונה הצידה לנגן על התופים הקהל נרגע, וכשהוא חוזר למרכז הבמה נרשמת שוב השתוללות. הערב מתחיל להרגיש כמו המשחק "תומר אמר": תומר אמר להרים ידיים - הקהל כולו מציית, תומר אמר למחוא כפיים או להזיז את התחת, ואין מי שמתנגד לו. בשלב מסוים הוא לא מהסס וקופץ לתוך יער הידיים המושטות למעלה. הקהל מחזיר אותו לבמה והוא מיד קופץ שוב.

הבלקן ביט בוקס מחברים שמחה ומחאה

אחרי הדאבל-סטייג' דייווינג הבלקן מבצעים את "War Again", מהאלבום שעתיד לצאת בקרוב. וממשיכים עם "La Bush Resistance", שלדבריהם הם שוקלים לשנות את שמו ל- "La Bibi resistance" . על כך מגיעה להם הסרת כובע, אחרי שלאחרונה שמענו הרבה על כך שזמרים כיום לא מדברים פוליטיקה ולא מביעים עמדה או מחאה. הבלקן, להקה שמופיעה בכל העולם וכל מטרתה לעשות שמח, מעזה להשתמש נכון בפופולריות שלה ומוכיחה שיש מקום להבעת דעה גם באמצע החגיגה הבלקנית. אצלם יש מחאה שמחה, במיוחד כשעל המסכים מופיעים ראשי שלושת המתמודדים לראשות הממשלה על גוף של רקדנית בטן.

את ההדרן הם פותחים עם "Blue eyed black boy", שיר נוסף מהאלבום הבא, שמדבר על גזענות. אחריו מנצח יוסף על הקהל בעזרת מקלות התופים ומוביל לשיר האחרון "Ramala- Tel aviv", אותו הם מקדישים לכל הילדים בתל אביב, בעזה, בשדרות ומאחלים להם שהם יהיו דור חדש שמתעסק בחיים ולא במלחמה.

כמובן שסיבוב ההופעות הזה נקבע מזמן, אבל הסמיכות שלו למלחמה בעזה ולבחירות הופכת את ההופעה הזו ליותר מסתם הופעה שמחה. זו הופעה חשובה, שמזכירה שיש גם דרך אחרת לחיות, דרך של שלום, של כיף, דרך של שפיות. ואת כל זה אני מבינה עם חיוך גדול על הפרצוף וכשהאגן שלי ושל כל מי שנמצא בבארבי לא מפסיק לזוז.