רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
היה בהופעה או שתיים של שלמה ארצי. רותם כהן בזאפה | צילום: אבי נישניבר

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
הכי פשוט, הכי קולע | צילום: אבי נישניבר

רותם כהן הוא משהו שכבר הרבה זמן לא היה כאן - יוצר וזמר שמגיע כמעט משום מקום ותוך כמה חודשים כובש את המדינה, בעיקר בזכות הכישרון והקסם האישי. כדי לנסות לפצח את סוד ההצלחה שלו צריך להתחיל בשיטת האלימינציה - הוא לא זמר מזרחי, הוא לא חתיך הורס, הוא לא יוצא ריאליטי, הוא לא בן-של אף אחד, הוא לא היה באף להקה מיתולוגית והמוזיקה שלו היא לא ניסיון להתחכם או להמציא את הגלגל מחדש או לקרוץ לחו"ל. סוד הקסם וסוד ההצלחה של כהן הם הפשטות והישירות שלו ושל המוזיקה שלו, החוסר אמצעיות במפגש עם הקהל, הבחירה במוטיבים סגנוניים שמחניפים לאוזן וניצול מקסימלי של החסרונות שלו על פי קלישאת "החיים נתנו לו לימונים והוא עושה מהם לימונדה".

אם ניסיתם בחודשים האחרונים להשיג כרטיס להופעה של רותם כהן, סביר להניח שהיה לכם קשה מאוד, עד בלתי אפשרי. ה"זאפה" אמש היה עמוס כאילו מחלקים בפנים תלושים לחג. אין אפילו כרטיסים למוזמנים. אבל מה שכהן באמת חילק שם אמש היו מרכיבים בסיסיים בקשר שבין אמן לקהל שלו, כל כך בסיסיים, עד שיש זמרים ששכחו אותם מזמן: מבט בגובה העיניים, כנות, צניעות, חום, רגש, אהבת אדם, רומנטיקה, חוש הומור (הוא מקדיש שיר ל'כל הנשים שהן קצת קרציות'), ומוזיקה שהיא הצליל של ישראל 2014.

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
בגובה העיניים | צילום: אבי נישניבר

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
עכשיו אתם | צילום: אבי נישניבר

הקלף המנצח של כהן הוא חוסר הפוזה. כמו שעידן עמדי נראה כמו אחד מהפלוגה ופבלו רוזנברג כמו השכן ממול, הקהל של כהן אוהב את זה שהוא נראה כמו אחד מהחבר'ה, שעלה לשיר בערב קריוקי בפאב. ובהתאם לכך הוא מדבר איתם כאילו הם יושבים אצלו בסלון וכמובן מתבל בהומור. הם אוהבים את זה שהוא נשאר עם האף למטה, יורד לקהל, שר מקרוב, מתחכך, נוגע, ננגע, לא חושש, מניף ידיים, סוחף. כן, רואים שהוא היה ביותר מהופעה אחת של שלמה ארצי, וביותר משתיים.

וארצי הוא גם זה שאמר ש"נשים הן אלו שמסמנות אותך". להיות הכי פשוט וישיר, מלב אל לב, גם עובד הכי טוב על בנות המין החכם. בנות, נערות, בחורות, עלמות, נשים, אמהות, סבתות, כולן היו שם. שרות עם כהן בעל פה את רוב המילים של רוב השירים. שרות במקומו בית מ"נגעת לי בלב". מוקסמות ממנו. הרוסות עליו. על הטקסטים שלו. למרות שכהן הוא סוג של משורר שנראה כמו דמות מ"הבורר", גילויי ההערצה אליו מתחילים להזכיר את מה שעברו כאן לפניו פיגורות כמו עברי לידר, הראל סקעת ונתן גושן. אולי לא באותה רמת משיכה פיזית, אבל בוודאי שמבחינת החיבור הרגשי וההתלהבות. מבחינת המעריצות כהן לוהט הערב, וכשהוא שר את ההמנון הכי גדול שלו "אל העולם שלך", אפשר להרגיש מאות לבבות שמסביבו מחסירים פעימה.

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
מדגמן לאינסתוש | צילום: אבי נישניבר

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
אחד מהחבר'ה | צילום: אבי נישניבר

רותם כהן לא הראה עד היום שהוא זמר גדול מבחינת יכולת הביצוע, אבל את השירים שלו, שרובם נעים סביב אותו השטאנץ (וזה בסדר גמור, מקובל ואף מתבקש באלבום בכורה) הוא מבצע מצויין. יסלח לי אייל גולן ויסלחו לי מעריציו הרבים - כשכהן שר את שני הלהיטים שיצר עבור גולן - "נגעת לי בלב" ו"כשאחר", הוא נשמע יותר אותנטי ממנו. יחד עם סולו סקסופון ומעבר לספרדית זה יוצא קיטש, אבל גם קיטש טוב צריך לדעת לעשות. וכן, אפשר לעשות קיטש ולהישאר אותנטי.

אותנטיות, אותה תכונה חמקמקה שמרימה ומחריבה קריירות, היא בעיקר מה שיש לכהן להציע כרגע. היא המפתח להצלחה שלו. מהתספורת העדכנית ועד לבדיחות האינסטגרם, מהכתיבה הרגשית ועד לבלתי אמצעיות עם קהל (כמו שבוגר ריאליטי לא יהיה לעולם), מהזעקונת המתפרצת שלו בשירה, שנשמעת כאילו היתה כאן תמיד, ועד לצליל המופק, שאסף מפה ומשם אלמנטים ממה שכבר הצליח במיינסטרים הישראלי בשנים האחרונות, הלביש אותם על הבסיס ותפס נישה משל עצמו - מכל אלה הפרסונה של כהן צועקת: אני הזמר הכי אותנטי כיום בישראל. הכי מחובר לעם. הכי נותן לו את מה שהוא מחפש.

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
חולות עליו | צילום: אבי נישניבר

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
עד כאן בנות | צילום: אבי נישניבר

הבסיס למוזיקה של רותם כהן הוא בלדות בכלל ובלדות צרפתיות בפרט, מה שבישראל אוהבים לכנות "שאנסונים". במוזיקה הישראלית הקלה יש מסורת ארוכת שנים של זנים שונים של שאנסונים צרפתיים, כולל מבנה השיר, הצליל והביצוע - משירי הלהקות הצבאיות שחיים חפר תרגם, דרך הדודאים, נעמי שמר ויוסי בנאי, ועד מייק ברנט ותלמידיו החכמים ניסים סרוסי, שימי תבורי, דורון מזר וקובי פרץ. כהן נשען גם על המסורות האלה, בעיקר על תחום הבלדות, אבל מוסיף (יחד עם המנהל המוזיקלי של המופע יוסי מור) אלמנטים יפים של מוזיקה ים תיכונית, לטינית, ספרדית, רוק אייטיז עם הרבה סקסופון, ואפילו רגאיי.

כהן סיגל לעצמו מניירות הגשה שמזכירות לפעמים את יהורם גאון הצעיר והחגיגי, את הרומנטיקה והמחוות הגופניות של ארצי. דבק בו משהו מעוצמות הרגש של מירי מסיקה, לצד האלגנטיות של סקעת, התמימות של רמי קלינשטיין, ושוב הפשטות המנצחת של עמדי.

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
אל העולם שלך | צילום: אבי נישניבר

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
אל הסלפי שלך | צילום: אבי נישניבר

כך, למשל, "לכסות אותך" מהדהד את "אני גיטרה" ששמר יצרה לאמדורסקי. "אני מרגיש" מדגדג את הסטייל של מסיקה. "דה ז'ה וו" מתחיל ארצי וממשיך ברוזה. ב"להסביר אותך", שהלחין לורן בנג'מין, הוא נשמע בבתים קצת כמו גאון ובפזמונים קצת כמו רוזנברג ושבת. "כמה אהבה" מושפע מסטינג של הניינטיז. "מושג לאהבה" הוא רוק-פופ  אייטיז, בקטע טוב. ויש גם חפלה ים תיכונית עם נגיעות לטיניות, כש"כולם יגידו לה" מזכיר את הכנסייה ב"תגידי שטוב".

בהדרנים "רק שתחזור", השיר מ"צוק איתן" יוצא ממש מרגש. אם היה נערך טקס ממלכתי לזכר חללי המלחמה האחרונה מקומו של כהן היה מובטח. "אני יודע" ו"דה ז'ה וו" סגרו מופע שמגדיר איך נשמע היום המיינסטרים הישראלי. כמו רותם כהן.

רשימת השירים במופע: מפריז ועד ליפו, בואי נדבר, כמעט שהתרגלתי, מושג לאהבה, אני מרגיש, נגעת לי בלב, כמה אהבה, לכסות אותך, להסביר אותך, אל העולם שלך, כשאחר, גם אני, כולם יגידו לה, כשנגיע הביתה, התחיל החום, רק שתחזור, אני יודע, דה ז'ה וו.

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
שאנסיונר | צילום: אבי נישניבר

רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
מרגש | צילום: אבי נישניבר
רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
יודע להופיע | צילום: אבי נישניבר
רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
חיוך ניצחון | צילום: אבי נישניבר
רותם כהן בהופעה (צילום: אבי נישניבר)
הפקה מוזיקלית. יוסי מור | צילום: אבי נישניבר
_OBJ_OBJ_OBJ