סופרדוג: ההופעה של פיטבול היא מסיבת קלאב שמחה עם ים של להיטים

חמוש בשבעה נגנים, ארבע רקדניות וחליפה שחורה, פיטבול מוכיח במופע שלו שהוא לא רק ראפר, הוא גם דיג'יי מדויק, שיודע לחתוך ישר לחלקים הטובים ביותר של השירים שלו, ושל אחרים, בלי לתת לקהל לנוח ולו לרגע אחד במהלך הסט.

"מיסטר וורלד וייד" פותח את ההופעה שלו עם "Hey Baby (Drop It To The Floor", ומקפיץ את הקהל לפי הביט. הוא שומר על הטמפו לאורך כל המופע, מבצע את כל הלהיטים האהובים שלו, מלווה בארבע רקדניות בלבוש מינימאלי, כמיטב המסורת בז'אנר. בסך הכל הוא מבצע 26 שירים במופע, עובר דרך "International Love", ל-"Rain Over Me" וכמובן, אולי הלהיט הכי גדול שלו בשנתיים האחרונות שסוגר את ההופעה "Give Me Everything".

הקריירה של פיטבול נשענת ברובה על שיתופי פעולה עם אמנים אחרים, ואלה לא נשארו מחוץ לליין אפ, לשמחת המעריצים. הדואטים מבוצעים בעזרת פלייבקים והקרנות על המסך מאחוריו, ומהווים חלק לא קטן מהמופע של הראפר ממוצא קובני. האם זה עד כדי כך משנה שהשירים הכי חזקים בערב לוו בהקלטות של ג'ניפר לופז, כריסטינה אגילרה כריס בראון ונפקדים אחרים? לא ממש. פיטבול יודע איך לגרום לקהל שלו להמשיך לרקוד, ובכל פעם, ברגע המדויק שבו שמגיע העקצוץ הזה ומורגש חסרונו של עוד קול אנושי לצדו, על הבמה ולא רק על המסך, הוא עובר ישר ללהיט הבא ומעלה הילוך.

פיטבול הוא ראפר בפה אבל דיג'יי בנשמתו, שמשלב את שיריו בתוך מחרוזות עם עוד המנוני פופ של אחרים, במתכונת התזזיתית של בית-פזמון ו"נקסט" ללהיט הבא. הוא יודע שהקהל שלו עובד בקצב אחר, דור של הפרעות קשב, והוא יודע שהוא חייב כל הזמן לשמור על העניין, לא לשעמם לרגע. לכן זה נשמע כך: 15 שניות של טעימה מ-"sweet child of mine" של גאנס אנד רוזס, עובר לעוד כמה שניות מההמנון " You Gotta) Fight For Your Right (To Party" של הביסטי בויז (לוקח יותר זמן לכתוב את שם השיר מאשר הזמן שנוגן בהופעה), עבור ב-"i gotta feeling" של הבלאק אייד פיז, חוצה סגנונות ועשורים, רק לשמור על הידיים באוויר.

על הבמה לצדו להקה בת שבעה נגנים שלמרבה הצער היה מעט קשה להבחין בנגינתם תחת מעטה הביט הממוחשב, אבל זה כלל לא הפריע, להיפך, אלא רק עזר לפיטבול להגשים את מה שתכנן עבור הקהל שלו - הערב הזה הוא בראש ובראשונה מסיבה, שלא מתביישת ללכת עד הסוף עם הלהיטים, בכל הכוח. לקהל באולם ה-"O2 אקדמי" בלונדון היה הסט של פיטבול הזדמנות ליהנות ממסיבת קלאב במקום נעים ולא מאיים, עם שירים מוכרים ושמחת חיים לא מתנצלת.

ובמהלך המופע כמעט נטול הדיבורים הזה, שרובו שמחה וכיף, מוצא פיטבול את ההזדמנות לענות למבקרים שלו. הוא אומר להם שהם יכולים להמשיך להסתכל עליו מלמעלה, אבל לו "לא אכפת ממה שהמבקרים חושבים, אכפת לי רק ממה שהקהל שלי ירגיש", ומיד מנגן באופן מתבקש את "I love it" של אייקונה פופ: "לא אכפת לי, אני אוהב(ת) את זה".

כמי שנולד במיאמי להורים מהגרים מקובה, פיטבול חיבר בין השורשים הלטיניים שלו למוזיקה השחורה שספג סביבו בבירה של מחוז דייד. סצנת הראפ לא קיבלה לשורותיה את הראפר הלבן בזרועות פתוחות, והוא היה צריך להיאבק ולהצדיק את המקום שלו בדם, יזע, ולא מעט להיטים. "מיסטר וורלד ווייד" רוצה לחבר בין אנשים ותרבויות, כמו שהוא אומר במופע: "בסופו של דבר, רק מוזיקה תקרב את כולנו", והוא יודע שהדרך הכי טובה להגיע לכמה שיותר אנשים, היא לגרום להם לשמוח וליהנות, וזו היומרה היחידה שלו.

היום, ב-2013, פיטבול כבר לא צריך להילחם על המקום שלו. כשיש לך יותר מ-35 מיליון מעריצים ברשתות החברתיות, עשרות להיטים במצעדים, ושיתופי פעולה עם השמות הגדולים ביותר בעולם הפופ, אתה לא חייב להקרין בהופעה שלך סרטונים שמציגים אותך בהופעות אחרות עם אלפי ידיים מושטות אליך, במה שנראה כמו פרסומת להופעה של פיטבול בתוך ההופעה של פיטבול. הקהל שלך כבר כאן, הוא מריע לך, הוא לובש חולצה שלך פיטבול שקנה בדוכן המרצ'נדייזבחוץ, אין צורך לשכנע אותו לקנות כרטיס.

למרות שהקהל באולם ימשיך לרקוד למוזיקה שלו, גם אם לא ירקדו סביבו ארבע רקדניות לבושות בקושי, שיסבירו שפיטבול הוא הוא מרכז האירוע הערב, הוא מלך הבמה. גם אם הוא היה עולה לבד, עם ג'ינס וטי שירט, אי אפשר היה להתבלבל, עם הכריזמה והאנרגיות שהוא מביא. אבל זה כנראה חזק ממנו. הוא חייב לתת שואו. איש של מסיבות גדולות ולהיטים גדולים, שלא יודע לאכזב.

*פיטבול יופיע בביתן 1, גני התערוכה בתל אביב ב-12 באוגוסט 2013