סיקור המופע, מאת אביב אברמוביץ', mako

"אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד. אם תספרו, תתחילו להתגעגע לכולם" ("התפסן בשדה השיפון", ג'יי. די. סלינג'ר)

מדי כמה שנים אני נתקף פרץ געגועים עז לשנות ה-70' היפות והתמימות. מה לעשות, אני באמת בן אדם שאוהב להתגעגע, אלא שהצרה היא שנולדתי בכלל בתחילת שנות ה-80'. ולכן, מרגע שהפכתי בוגר מספיק כדי לגלות את שנות ה-70' – התחלתי להתגעגע אליהם. תחילה התגעגעתי לתחושת החופש ולאופטימיות ששררה אז, אך מהר מאוד הבנתי שאני מתגעגע למוזיקה. וכך רכשתי במיטב כספי את שלושת אלבומי המופת: "פוזי", פלסטלינה ושבלול, ששימשו פסקול מעולה לגעגועים שלי לאורך השנים.

גם שלום חנוך – אחד האחראים הראשיים לפסקול הזה – כנראה קצת מתגעגע. זאת אולי הסיבה שבצעד לא שגרתי הוא החליט לקחת הפסקה מההופעות הרגילות שלו, ולצאת בסדרת מופעים חד פעמיים סביב 4 תחנות מוסיקליות בקריירה שלו. אתמול, מול האנגר עמוס בקהל אוהד, חזר חנוך לתחנה הראשונה: שבלול, פלסטלינה, והאלבום Shalom, אותו הוציא באנגליה בשנת 1971.

חתונה לבנה?

שלום עצמו, גבר-גבר עם תעודות, לא יודה כמובן בהתקף געגועים שכזה. במקום זה הוא קובע כי פשוט לא יזיק לו לגוון קצת בהופעות, עם כמה שירים "חדשים", אותם הוא "מכיר היטב" מפעם. "זה לא ערב נוסטלגיה", הוא הכריז בתחילת הערב, "תסתכלו על זה יותר כמו מסיבה". ובמסיבה הזאת חגגו עם כמה מהשירים הכי יפים שנכתבו במדינה שלנו, כולם על ידי האיש הצנום והמוכשר הזה שעמד על הבמה ושלאורך כל הערב ניכר על פניו עד כמה שהוא נהנה.

מחוץ להאנגר השתרך תור ענקי, כזה שלא היה מבייש אפילו את בוב דילן, וחנוך הוא הרי סוג של דילן מקומי. המקום עצמו סודר כמעין אולם חתונות ענקי עם עשרות שולחנות עגולים פרוסים, כשהקהל מבלה את הערב בישיבה סביבם. אם תשאלו אותי – העובדה שמדובר בהופעת ישיבה רק הורידה את האנרגיות של הקהל. היא הבליטה את הגיל הממוצע הגבוה ממילא, ושיוותה לאירוע אופי שבע ובורגני מדי, בדיוק הפוך מהאלבומים המהפכניים שלשמם התכנסנו. בשלב מסוים מצאתי את עצמי אפילו מתבדח על גובה הצ'ק ועל העיכוב במנות הראשונות, ותוהה מתי תתחיל החופה. בקיצור, ללא ספק החלטה שכדאי לשנות לקראת המופעים הבאים.

ואז אריק הגיע. בערך

אחרי המתנה לא קצרה, "פלסטלינה" האינסטרומנטלי החל להתנגן ברקע, ושלום והלהקה עלו והמשיכו אותו על הבמה. הלהקה – משה לוי (הפקה מוסיקלית, פסנתר והמונד), רוני פיטרסון (גיטרות), זיו הרפז (בס), אשר פדי (תופים) וטל אבירם (קלידים ותכנותים) – מורכבת כולה משמות שמלווים את חנוך כבר שנים. לכל אורך ההופעה, על מסך ענק מאחוריהם הוקרנו קטעי וידיאו ותמונות ברוח הסבנטיז, שחלקם תרמו לשירים (תמונות ארכיון ב-"פראג", למשל), וחלק נראו די תלושים (למשל ב-"אמא", אז הציפו את המסך נשים עם שפמים מצוירים). באופן כללי, הלוק והסאונד של המופע היו בהחלט מרשימים.

המסע המוזיקלי המשיך עם להיטים כמו "מה שיותר עמוק", "יואל משה סלומון", ואפילו "צרות טובות" של השלושרים, שלא לקוח מאף אחד מהאלבומים הרלוונטיים. ואז, אי שם באמצע ההופעה, אריק אינשטיין הגיע. זאת אומרת, הוא עצמו לא עלה על הבמה, אבל רוחו ללא ספק נכחה שם בשיר "למה לי לקחת ללב", כשמאחור מתנגנים קטעי וידיאו של השניים מהימים ההם. לא הרבה עיניים בקהל נותרו יבשות, והצמרמורות הורגשו היטב בין כולם. "לאריק יש חלק גדול מאוד בכל מה שקורה פה הערב על הבמה", סיפר חנוך, "כל-כך גדול עד שאפשר כמעט לראות אותו, אפילו אם יש לכם קצת בעיות בראייה", רמז. האמת? רק בשביל הרגע הזה היה שווה לבוא.

הבת רומי שרה באנגלית

בהמשך העלה חנוך לבמה מספר אורחים שביצעו עמו כמה שירים – עם אביב גפן הוא שר את "כתבו עליו בעיתון", עם דנה ברגר את "מה איתי" (בביצוע מקסים), ובין לבין גם העלה לבמה את ביתו רומי, שביצעה את "Never Kissed the Sun" מהתקופה האנגלית של שלום, משהו שנשמע לי כאילו נלקח מאיזה אירוויזיון. בכלל, הביצועים הכי פחות מוצלחים במופע היו לטעמי השירים באנגלית, עליהם באמת אפשר היה לוותר. ב-Peaceful Love, למשל ("אהבה שקטה", בגרסה העברית), הקהל כולו ממילא שר את המילים בעברית, אז למה להתעקש על אנגלית?

שלום חנוך הופעה 1
אלה עדיין השירים היפים של שלום שמתנגנים שם | צילום: רועי ברקוביץ'

הלהיטים הכבדים הגיעו בעיקר לקראת סיום – "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "קח לך אישה", "אבשלום" – נכסי צאן ברזל שהביטוי הזה קטן עליהם. אחרי ביצוע שקט ומרגש ל-"מאיה", הודו שלום והלהקה לקהל וירדו מהבמה, אלא שהקהל לא באמת נתן לזה לקרות. אחרי תשואות ארוכות, הם שבו להדרן קצר בו ביצעו את "אדם בתוך עצמו" עם הרבה עזרה מהקהל, כהצצה לתחנה הבאה.

לכו, שלא תתגעגעו

לסיכום, אם גם אתם נמנים על קהל המעריצים המושבע (והגדול) של חנוך, או סתם רוצים להעביר ערב נעים מול מופע נוסטלגי עמוס להיטים – אין ספק שסדרת המופעים הנוכחית של שלום חנוך תספק לכם את הסחורה. מבחינתי האישית, היה לי קצת חבל לראות את אלבומי הרוק הבאמת פורצי-דרך האלה מוגשים "בטמפרטורת החדר", בעיבודי מיינסטרים לא מספיק מעניינים, ובאווירה סופר-בורגנית מסביב.

ועדיין, גם אם מתחשבים בכל זה, בסופו של דבר אלה עדיין השירים היפים של שלום שמתנגנים שם, ומושרים בידי אחד הקולות המרגשים שיש למוזיקה הישראלית באשר היא להציע. שווה לספוג את כל הבעיות, רק כדי לשמוע את זה קורה על הבמה. יום אחד הרי, אנחנו עוד נתגעגע לזה.