בשנת 2002 זכתה קלי קלרקסון, בחורה אלמונית מטקסס, בעונה הראשונה של "אמריקן איידול" והפכה בן לילה למאמי הלאומית של אמריקה. האלבום הראשון שלה "Thankful" כבש את המצעדים ביבשת. אבל האלבום השני ועמוס הלהיטים "Breakaway" הוא זה שהביא לה את התהילה העולמית הגדולה.
דווקא אחרי ההצלחה הגדולה הזו החליטה קלרקסון שהיא רוצה לעצור לרגע את הרכבת ולהתחבר לצד הרוקיסטי החבוי שבה. אבל הבוסים בחברת התקליטים שלה לא אהבו את הקו החדש עליו ניסתה ללכת, וניסו לכפות עליה אלבום נוסחתי נוסף. קלרקסון סירבה והחליטה להמר על האמת האמנותית שלה, גם במחיר של סכסוך עם המנהלים ב"סוני". האלבום "My December", שלא זכה לתמיכת מערך יחסי הציבור של החברה, כשל במכירות, וקלרקסון נאלצה לבטל את מסע ההופעות שתוכנן בשל מכירת כרטיסים נמוכה.
"סוני" הביאו את המפיקים הגדולים ביותר
בגיל 27 מגיעה אם כן קלרקסון לשלב הקאמבק שלה, לאחר ששברו את רוחה. "All I Ever Wanted" הוא האלבום שאמור להחזיר אותה לכותרות ולמכירות, הפעם בתנאים של חברת התקליטים. הם מצדם הלכו על בטוח וקיבצו כאן את הכותבים והמפיקים הגדולים ביותר: מקס מרטין, מכונת הלהיטים השבדית, שכתב את הלהיט הכי גדול של קלרקסון "Since you been gone", ביצת הזהב ריאן טדר, סולן להקת "One Republic" וזה שכתב לליאונה לואיס את ה-להיט "Bleeding Love", המפיק ד"ר לוק ואפילו הזמרת המעצבנת קייטי פרי.
ב"סוני" יכולים לסמן כבר "וי" אחד על המטרה: הסינגל הראשון מהאלבום,"My Life Would Suck Without You", שדומה באופן מחשיד ל-"Since You Been Gone", כבר כבש את המקום הראשון במצעדים האמריקאי והבריטי. השיר הצעקני והמעצבן הזה הוא אחד השירים הטובים באלבום - וזה לא סימן טוב. "All I Ever Wanted" מציע את התמהיל הצפוי של שירי פופ ובלדות פרידה עם 14 קטעים נוסחתיים ולא זכירים ברובם, שבטח ולא מתקרבים לשרשרת הלהיטים המושלמת של "Breakaway". לא נעשה כאן שום ניסיון לבנות רגש או סיפור, והמעברים משיר לשיר אקראיים: קלי עצובה, קלי אוהבת; קלי פגועה, קלי כועסת. המילים אינפנטיליות. גם בגיל 27 קלרקסון היא אותה אמריקן סוויטהארט תמימה ששרה על לב שבור, לא עושה סטוצים ("I do not Hook Up" החביב) ועדיין מאמינה באהבה.
הקול היפה בוקע רק בבלדות
המקצבים תזזיתיים ועצבניים, וב- "Whyyawannabringmedown" קלרקסון צריכה ממש לצעוק כדי להישמע מתחת לכובד ההפקה. ודווקא בשירים הרוקיסטים יותר היא לא הולכת עד הסוף: השירה הכאילו-כסאחיסטית של קלרקסון היא לקישוט בלבד, והיא לא מהווה אלטרנטיבה מעניינת בעולם שבו אבריל לווין, פינק וקייטי פרי עושות את העבודה לא פחות טוב ממנה. רק בבלדות הפרידה הנוגות - "Cry" בניחוח הקאנטרי ו- "Already Gone" - עוצרת קלרקסון לנשום לרגע, והקול היפה שלה סוף סוף בוקע. נקודת האור מגיעה לקראת הסוף: "I Want You" הוא קטע סווינג מגניב וללא ספק היציאה של האלבום.
אבל זה לא מספיק. במרבית הרגעים של "All I Ever Wanted" קלרקסון נשמעת חלולה ומלאכותית, ונראה שגם היא לא ממש נהנית ממה שקורה סביבה. גם הצילומים שעל עטיפת האלבום מתאימים: כמויות הפוטו-שופ שנשפכו כאן היו יכולות לפרנס עדר שלם של דוגמניות רעבות.
"All I Ever Wanted" הוא בדיוק מה שהבוס רצה: אלבום שישחרר כמה סינגלים שיחרכו את המצעדים, להיט בטוח בקרב טינאייג'ריות שבורות לב. אבל הלב כואב גם על קלרקסון, שכבר הוכיחה שהיא רוצה ומסוגלת ליותר מזה. הניסיון להמציא אותה מחדש כנסיכת פופ פלסטיקית הוא חסר הגיון, כשהיתרון היחסי שלה בשדה הקרב של הבריטניות למיניהן הוא לא המראה שלה או חיי האהבה הסוערים שלה, אלא דווקא הקול החזק שלה, שהולך כאן לאיבוד. קלרקסון חייבת לזכור שמתישהו בתחילת הדרך הייתה לה גם אישיות ושאיפות אמנותיות. זה הזמן להשתחרר מחיבוק הדוב של הבוס הגדול, רגע לפני שהוא יחנוק אותה.