מי רצח את אליוט סמית'?

בערב הטריביוט שנערך בתאטרון "תמונע" לציון 5 שנים למותו של אליוט סמית', השתתף מישמש מעט קינקי של אמנים שמעריצי סמית' ה"אמיתיים" יכלו רק להרים גבה לשמע שמותיהם. במקום שמות מתבקשים – ובראש ובראשונה עמית ארז - קיבלנו את נינט ובן ארצי. בכלל, נדמה שהאמנים שהשתתפו בערב הזה היללו יותר את המארגנת מאשר את סמית' עצמו, שלו היה יודע שכך נראה ערב מחווה לשיריו, היה לא רק מתהפך בקברו, כי אם מתגלגל, בועט בכל הכוח, מנפץ את הקבר וצורח לאלוהים שיפסיק את הפארסה המגוחכת, וייתן לו לנוח סוף סוף על משכבו בשלום.

במרכז הפיאסקו עמדה נינט, שהויכוח האם לשתף אותה באירוע כבר הפך לסוגיה בפני עצמה. הפרזנטורית היפהפייה של הסלולר נתנה הופעה מגוחכת ביותר, כשהיא רועדת ומפגינה צרידות א-לה איימי ווינהאוס אחרי יותר מידי קראק. המאמי הלאומית, שהגיעה כנראה עם 40 מעלות חום (אחרת אי אפשר להסביר את האופן שבו שרה), חירבה את "Taking the easy way out" וזייפה לאורך כל הסולם. עם זאת, כשהשורה "Its all about taking the easy way out " יוצאת מפיה של נינט, מתקבלת אירוניה כפולה, אזכור סמוי לעובדה שהזמרת המפורסמת במדינה הגיעה לאן שהגיעה הודות לזכייתה בתכנית ריאליטי, האינסטנט פודינג של ההצלחה, והדרך הקלה ביותר לפרוץ החוצה.

הערב התחיל בסימן אופטימי. הדרה לוין ארדי העניקה ביצוע נעים מאד לשיר "Sweet Adeline", כשהיא לבד על הבמה עם הפסנתר, וקולה המיוחד ממלא את החלל בצורה מספקת, שלא מצריכה ליווי נוסף. הבעיה היא שאותה תחושת ריגוש מצמררת ומכאיבה, זאת העוברת בגוף בכל פעם שמאזינים לאליוט סמית', נעדרה כמעט לגמרי מביצועיה של לוין, והיא לא הייתה היחידה שפספסה זאת. עידו מוסרי, שהיה אחראי על בחירת האמנים, עלה שלישי, כשהוא מלווה בנגנים נוספים. מוסרי העניק שני ביצועים מפתיעים מאוד, שהצליחו להפר ולא בקצת, את שלוותו המייגעת של הקהל. מי שציפיתי לקבל ממנו מעט פאתוס ואכזב מאוד היה בן ארצי. ההגשה שלו הייתה כל כך תפלה ומיותרת, אך מביכה פחות מהופעות אחרות.

הפתעת הערב לא הייתה בעז בנאי, גם לא שי נובלמן ובטח שלא יונתן כנען. את ההגשה הטובה ביותר השכיל להעניק אחיה הצעיר של פליטת "כוכב נולד" נוספת. אורי שדה, אחיה של מיקה שדה, מלווה בשני נגנים צעירים נוספים, היה הדבר הכי טוב ואותנטי שיצא מהערב הזה. לאורי היה בדיוק את מה שחיפשתי: קול גבוה, מצמרר ומרטיט, בעל איכות ווקלית אדירה ומחשמלת. סוף סוף, בפעם הראשונה והיחידה בערב, התרגשתי והייתי קרובה מאוד לפתיחת ברז הדמעות המלוחות.

"'Between the bars' היה השיר היחיד של אליוט סמית' שהכרתי, כשהלכתי עם חבר להופעה שלו", סיפר יוסף סוויד (סולן להקת "חם ומחמם בום"; לא השחקן) רגע לפני שביצע גרסה משלו לאותו השיר. הבעיה היא שלא סוויד ולא החבר, קלטו ולא טיפת דם אחת מהקרביים ששפך בפניהם סמית' באותו הלילה. "אתם מבינים", התוודה בפנינו סוויד, "ישבו לפנינו ליב טיילר וקייט מוס, אז מי יכול להתרכז ככה בהופעה?!". נו, כששתיים מהנשים היפות בעולם יושבות לפניך, אי אפשר להאשים את סוויד ששירתו הכאובה של אליוט לא חדרה אליו, אבל כן אפשר להאשים אותו על שלקח שניים משיריו הטובים ביותר סמית', וחירב אותם עד תום. אם "Between the bars" עוד היה נסבל, את "Say Yes" הוא חיסל לגמרי. ועוד העז להוסיף בית בעברית.

לאורך כל ההופעה זיהיתי בקהל אולי חמישה אנשים ששרו את מילות השירים. השאר התרכזו בלאכול טוסט ב-20 ₪ ולנסות לתפוס תמונה של נינט עם הסלולרי שלהם. איך אמרה שפרה לדיירים החדשים שהגיעו לבית "האח הגדול"? "אתם פולשים לי לבית?" מתנשא ככל שזה ישמע, יש דברים שצריכים להישאר סטריליים. החדירה ההמונית עלולה לעשות להם עוול. ערב מחווה פופוליסטי לאליוט סמית' הוא אחד מהם.

• בן ארצי
• יונתן כנען
• מופע מחווה
• מיקה שדה
• נינט
• עידו מוסרי