אם מישהו היה צריך חותמת רשמית להיסטריה האלקטרונית ששוטפת את מצעדי אמריקה, מגיע האלבום החדש של הבלאק אייד פיז ונותן את האמ-אמא של החותמת. למרות ההצלחות האחרונות של ליידי גאגא ואייקון עם אלבומי ה"דאנס" שלהם, ממש לא טריוויאלי שלהקת ההיפ הופ המצליחה בעולם, שאלבומה הקודם "Monkey Business" מכר 9 מיליון עותקים, תסתכן בלהוציא דיסק חדש שכולו צבוע בהשפעות מעולם המועדונים האירופאי. במיוחד כשאותה הצלחה ואולי אף יותר הייתה מובטחת להם אם היו מוציאים עוד מאותו דבר.
למזלנו, וויל. איי. אם, המנהיג הבלתי מעורר של הלהקה ומפיק-על, הוא לא רק מוזיקאי שיודע איך לעשות כסף, אלא גם איש עם חזון, שלזכותו נזקף חלק נכבד במסעו של אובמה לנשיאות ארה"ב, עם הלהיט הויראלי "Yes We Can", ועכשיו גם חלק חשוב בהנעת עולם הפופ קדימה אל העתיד.
לא שחסרה סצנה אלקטרונית באל.איי ובמקומות רבים אחרים באמריקה, אבל ההתפתחות המוזיקלית המבורכת של הפיז מקורה באופן כמעט בלעדי בהופעות המרובות שלהם בעולם, במיוחד אלה באירופה ובטח אלה בישראל (והיו שתיים מוצלחות כאלה), שחשפו אותם לצלילים שאף פעם לא היו כאלה פופולריים אצלם בבית.
אלבום הדאנס הכי שווה של הקיץ הנוכחי
עם המטען הזה בראש ואחרי אלבום סולו מעולה עם השפעות דאנסיות בולטות ("Song About Girls", למשל), נכנס וויל איי אם לאולפן, ועכשיו מנפקים הוא וחבריו לעולם את "The E.N.D", כשראשי התיבות הם בדיוק בסדר הפוך: "Energy Never Dies". את מקומם של ביטים א-לה קנייה ווסט וטימבלנד בהפקה תופסות הפעם הפקות של אושיות דאנסיות כמו דיוויד גואטה והדיג'יי הגרמני Boyz Noyz. ברשימת התודות אפשר לראות שמות של מפיקי האוס בולטים כמו פדי לה גרנד ומארק נייט. כל אלה, תחת שרביטו של איי אם וחבריו ללהקה פרגי, טאבו ואפל, מייצרים את אלבום הדאנס הכי שווה של הקיץ הנוכחי.
למרות ההפקה הדי חתרנית (וערסוואית באותה מידה) של הסינגל והלהיט הראשון "Boom Boom Pow", האלבום המלא נוגע אפילו במקומות קיצוניים יותר. בטח במושגים אמריקאים. קטעים כמו " "Rock That Body ו-"Missing You" נוגעים בלי חשש באלקטרו האוס, "Simple Little Melodey" זה כבר כמעט טכנו, רק עם מילים וקולות של פרגי. אבל שלא תטעו, עדיין מדובר ביצרנית הלהיטים הכי גדולה היום בעולם, ולראיה הסינגל החדש וההמנוני "I Gotta Feeling", שהפיק להם גואטה והשיר הכמעט יחידי באלבום הזה ששומר על בסיס מוצק של היפ הופ: "Imma Be".
המינוסים: קטעי האוטו-טיון והשפעות רוק וקאנטרי
לא מדובר באלבום מושלם, והמינוסים שלו הם בעיקר הרגעים שמזכירים יותר מדי חומרים של דאפט פאנק מסוף הניינטיז, שזה אומר שניים: שימוש מוגבר באפקט האוטו-טיון וטקסטים רובוטיים, טכנולוגיים.
לקדרת הביקורת אפשר להוסיף בכיף גם את השירים שמתובלים ביותר מדי השפעות רוק ובראשם "New Generation" - סוג של קאנטרי רוק מגוחך ו- "Meet Me At The Halfway" המתבכיין, כי קולדפליי וקילרס יש לנו מספיק. זה גם המקום להזהיר את חובבי ההיפ הופ שכנראה ימצאו את עצמם מתאכזבים טראק אחרי טראק, אבל אולי הם כבר הפסיקו לעקוב אחרי הפיז כבר באלבום השלישי, ברגע שהצטרפה פרגי.
לא ממש ברור מה יהיה השלב הבא באבולוציה של ההיפ הופ המסחרי (שתפ"ים עם אינפקטד מאשרום?) אבל נכון לקיץ 2009 בלאק אייד פיז בהחלט מספקים את פס-הקול הרשמי של התקופה. וכל מי שאומר אחרת הוא כמאמר פרגי: כל כך "So 2000 And Late!".
בלאק אייד פיז – The E.N.D (הליקון)