המופע המשותף של שירי מימון ושמעון בוסקילה, שהושק אמש/ ברידינג3 בתל אביב, הוא דוגמה לאיך עושים את זה נכון, איך תופרים קומבינה טובה. מופע פופ מוזיקלי בימתי מצוין, שמחבר שני אמנים שלכאורה אין ביניהם שום קשר, ובאמצעות טיפול מקצועי ובנייה מוקפדת של דואטים יוצר משניהם יחד (אין ברירה, הקלישאה הזו נכונה) סינרגיה - שלם שהוא גדול וחזק ומוצלח מסכום חלקיו, כולל קטעי קישור חביבים בין השירים.
מימון מרוויחה חיבור לקהל, בוסקילה יוצא כוכב פופ
שירי מימון, זמרת פופ מעולה, אמנית מקצוענית ואישיות מגניבה, מגיעה למופע הזה אחרי תקופה של דשדוש. המריה קארי הישראלית הגיעה שנייה ב"כוכב נולד", הצליחה מאוד באלבום הבכורה, הגיעה לשיא באירוויזיון לפני חמש שנים, הצליחה קצת פחות עם האלבום השני ומאז "עובדת במקביל על אלבום ישראלי ובינלאומי" זקוקה למופע הזה ולבוסקילה על שלל הלהיטים שיצר לעצמו ולאחרים - כמו אויר לנשימה. מימון, שהיא לנצח לבבית, אפילו זמרת נשמה, אך מתקשה באמת לרגש, מתחברת כאן ובגדול לטרנד הישראלי-ים תיכוני, מרוויחה קהל שקשה להאמין שהיתה מגיעה אליו בכוחות עצמה ומקבלת שוב לגיטימציה שהיתה חסרה לה אצל קהל מבוגר.
שמעון בוסקילה, אחד הכישרונות המוזיקליים הגדולים שצמחו בארץ בשני העשורים האחרונים, כמו נולד במופע הזה מחדש כפרונט-מן, כזמר שעומד על במה עם מיקרופון ושר לקהל, כמגיש משובח של שיריו ושל שיריה, ככוכב פופ. הוא כבר לא מתחבא מאחורי הגיטרה, מאחורי הסיפורים על נתיבות או מאחורי שלמה ארצי. לא לא. בוסקילה, בחסות מימון, הוא זמר שובה-לב, קומוניקטיבי, משעשע, סולן עם ביטחון עצמי, שיודע להחזיק קהל ולהרים אותו למעלה. בוסקילה יוצא מהמופע הזה כשידו על העליונה, בחלקים גדולים שלו הוא מאפיל אפילו על אבק הכוכבים הטבעי של מימון.
המופע הזה משלב את מיטב הלהיטים של מימון - ויש לה כמה וכמה, עם מיטב הלהיטים של בוסקילה, אלה שביצע לעצמו ואלה שהלחין ו/או כתב עבור מיטב הזמרים, משרית חדד ועמיר בניון, דרך חיים משה ויואב יצחק ועד לליאור נרקיס וקובי פרץ. התוצאה היא שעתיים של להיטים-ישראלים-ללא-הפסקה. המנון רודף המנון, כוכב פלייליסט רודף כוכב פלייליסט, שלאגר רודף שלאגר. לקהל אין שנייה מנוחה. הם נעים בכיסאות לפי הקצב, מוחאים כפיים, שרים במקהלה, מתרגשים, מתלהבים.
מופע מושקע מבחינה מוזיקלית
המופע הזה מושקע. המעבד והמפיק המוזיקלי עמית הראל העמיד לרשות השניים נבחרת מנצחת של נגנים, כולל כלי נשיפה ופרקשן, שחלקם, כמו למשל הגיטריסט יונתן פריג', ניגנו בעבר עם מימון. הם פותחים עם "גשם שיבוא", הדואט החדש שלהם, שזוכה לביצוע סוחף במיוחד בפתיחה ראויה למופע כולו. ואז מתחיל "פינג פונג" שירים, שבכמעט כולם שניהם שרים. "מחפש חבר קרוב" של בוסקילה, "יותר טוב לסלוח" של מימון, "עד סוף העולם" שיצר בוסקילה לחיים משה ויואב יצחק - זוכה סוף סוף לדואט בין גבר ואישה, "את המחר שלי" של בוסקילה שמימון מתחילה, והוא מחזיר לה עם הפתיחה של "תאהבי קצת את עצמך".
מימון נשארת לבד ל"כמה פעמים" - השיר הראשון שאי פעם נכתב עבורה, כשעוד רק חלמה להיות זמרת, ול"חלק ממך", איתו נסעה לתחרות של MTV לפני שנה וחצי, שזוכה כאן לביצוע אקוסטי קטן יחסית. אבל כשהיא לבד, גם כשהיא שרה "הלב שלי נקרע" לא קל להאמין לה.
אחר כך היא מתחילה את "הייתי בגן עדן" שהלחין בוסקילה לשרית חדד ולמילותיו של אהוד מנור ז"ל, ולרגע קטן אתה מחכה שצדי יגיד בסוף שזה היה "ליד". אבל אז בוסקילה מצטרף, שר בית ומנצח על הקהל ששר את הפזמון, וזה הכי מיינסטרים ישראלי, בלי החלוקה המיותרת למוזיקה מזרחית ולא מזרחית. את "כשהלכת" מהאלבום השני של מימון שניהם מבצעים בפול-פאוור. בוסקילה קורע איתו שערי שמיים ומימון לא נשארת חייבת ושרה כאילו היא מינימום בפארק הירקון מול 50 אלף.
בוסקילה נשאר לבד לרגאיי הסוחף והמקפיץ של "מרגיש את זה", וממשיך ממנו ל"עלש" עם גיטרה אקוסטית. הקהל מכיר ואוהב, בוסקילה משלב עברית ומרוקאית ומעודד את הקהל שוב ושוב לשיר איתו, עד לרמה שזה כבר קצת יותר מדי, מוגזם. מימון חוזרת ל"אהבה קטנה", להיט רוק-פופ נהדר סטייל זמרות ניינטיז כמו אלאניס מוריסט, גוון סטפני ומרדית' ברוקס. אחלה ביצוע לאחלה להיט.
שרשרת קאברים שמזכירה את ימי "כוכב נולד"
ב"תגידי", שהלחין בוסקילה לליאור נרקיס על פי הנוסחה הבוסקילית הכמעט קבועה, מצטרף עמית הראל בפסנתר ויחד איתו הם מגיעים לאחד משיאיו של הערב. את "שיר תקווה", אותו הלחין בוסקילה למירי מסיקה, מבצעת מימון בליווי אקוסטית וחשמלית. בבלדה הזו היא דווקא כן מצליחה לגעת ברגש אמיתי, אבל שוב זה נשמע קצת כמו ערב גרסאות כיסוי לזמרות אחרות, שלא לומר "כוכב נולד".
ושרשרת הקאברים נמשכת. יונתן פריג' נותן בגיטרה את הפתיחה ל"Ordinary World" של "דוראן דוראן" ובוסקילה מתחיל לשיר גרסה בצרפתית ל"כמה אהבה" שהלחין לקובי פרץ. מימון עונה לו באנגלית ואת הפזמון שניהם שרים יחד באנגלית, עם מילים שלא קשורות למילים המקוריות בעברית. התוצאה היא עוד בלדה מנצחת במיד-טמפו עם סולו סקסופון ושירה בציבור של הקהל, אבל כזו שלא קשורה למה ששרים באותו רגע על הבמה.
הגיע זמן החפלה
"רציתי שתדעי" של מימון נפתח בתיפוף על הדרבוקה של בוסקילה ומתפתח למקצב אתני בסגנון הג'יפסי קינגס ואישתאר-אלאבינה. החיבור כאן הוא ישראלי במיוחד, טוב במיוחד, ערב-רב של סגנונות, כולל חשמלית וסקסופון-אלט בסולואים עוקבים. ממנו, הם חותכים במחרוזת ל"איך את לא רואה" של בוסקילה, שהוא להיט פופ ים-תיכוני כדת וכדין. מימון מוצאת עצמה מנגנת קצת פרקשן בעוד בוסקילה דואג להרים את הקהל מהכיסאות עם כפיים.
החפלה מעלה הילוך ב"ירייח" האלג'יראי בעיבוד עשיר. עמית הראל יודע את העבודה ובוסקילה נשמע כאן סוחף כמו שב חאלד במיטבו. במעבר מלאכותי משהו, חד מדי, מראיי לדיסקו-דאנס, מגיע "לאן שלא תלכי" של מימון, שמרקיד את הרידינג3 וחותם את החלק שלפני ההדרנים.
הרגש עולה על גדותיו בהדרן
את ההדרנים פותח בוסקילה עם "יא מאמא", השיר שכתב על אמו ממנו התייתם בגיל 9, ואחרי שהוא מספר את זה ומתחיל לשיר במרוקאית אין בקהל אף עין עם לב שנשארת יבשה. שיא נוסף מגיע ב"כשאת עצובה", במקור של עמיר בניון, שמימון ניכסה לעצמה בעבר. כל הקהל שר את המילים ומימון ובוסקילה נותנים את אחד הביצועים הטובים של הערב. רגע לפני הסוף הם מתפוצצים עם "השקט שנשאר" בדואט מצוין, היא שוב מנצחת והוא שוב תותח, חיה רעה. הם חותמים עם ביצוע שני ל"גשם שיבוא".
לפני כמה שנים היה במוזיקה הישראלית טרנד חזק של דואטים, שהחל עוד בניינטיז ב"לילה גוב" של גידי גוב, התפשט לכל עבר והגיע עד למוזיקה הים-תיכונית עם אוספי "שניים סוכר". במופע המשותף שלהם מציבים שירי מימון ושמעון בוסקילה רף חדש למושג "דואט ישראלי" ולסטנדרט של בניית מופע משותף ומושקע. כל האביב והקיץ לפניהם, ועדי העובדים כבר מחכים, לחיבור שבממנו כולם יכולים רק להרוויח.